שחוק בצד

עם אנשים ששפתם קלוקלת אין לי בעיה: על פי רוב מדובר בכאלו שלא נהנו מאפשרויות לרכוש את הכלים לכך. גם לא עם אנשים ששפתם ארכאית, להיפך, זה אפילו נשמע מרענן. הבעיה העיקרית שלי היא האנשים שמשתמשים בז'רגון מהסוג שלכאורה מותיר רושם עדכני וחכם, בעוד שהוא חלול ועבש.

למשל, צירוף המילים המאוס "היום, בכדורגל המודרני". אין פרשן טלוויזיה שלא משחיל מדי פעם את "היום, בכדורגל המודרני" בעוד שהמושג עצמו כבר התיישן זה עידן ועידנים. הבנו, היום, בכדורגל המודרני, כלומר זה עשור כמעט, המגינים גם תוקפים.

בהתאמה, יש את אלה שבכל דיון על מצב העיתונות מוסיפים את "היום, בעידן האינטרנט". גבירותיי, עידן האינטרנט הוא כבר חלק אינהרנטי מהציוויליזציה, מה שמזכיר לי שגם המילה אינהרנטי היא קלישאה רווחת, ששכבת "האינטליגנציה הפופולארית", זו שכוללת כל מי שסיים סמסטר באוניברסיטה – משתמשת בה ללא צורך.

הנה לקט מרגיזים נוספים: אלה שמשחילים לכתבות שלהם את התיאור "בדרכי למרואיין אמר לי נהג המונית" (ולו משום שמוטב לכבד את פרטיותו של הנהג); אלה שמדברים עדיין בסלידה על "תרבות ערוץ 2" (אבל לא יודעים לומר מה התרבות האלטרנטיבית שאפשר להציע); עורכי דין שמתחילים כל טיעון לטובת לקוחם בהקשר של תלונה על אונס ב"למה פתאום נזכרה המתלוננת באירוע שקרה לפני שנים" (באמת מרגיז שהיא שתקה עד עכשיו, אבל זה כנראה בגלל פחד מעורכי דין כמוכם); אלה שמסיימים את חוות דעתם בקביעה – "אם זה לא היה מצחיק, זה היה עצוב". (או שזה מצחיק או שזה עצוב. אחרת זה לא זה ולא זה); אלה שמנפקים דעות מדיניות על סמך כתבה בטלוויזיה – הלהיט העיקרי הוא "אבל העם האיראני שונה ממאוד ממנהיגיו" (זה נכון, אגב, ביחס לרוב העמים).

וכמובן - אשכנזים שלנוכח מוזיקה מזרחית מיד, אבל מיד, מחווים בידם תנועות נמרצות, נמרצות מדי (הבנו, אתם עמוק, עמוק מדי, בקטע).