שפת M

רשימת האקסים של השפה העברית מכובדת; בחלוף השנים היא נראתה עם הארמית, הבבלית, הגרמנית, הרוסית והערבית. העברית, בת למהגרים קשי-יום, הייתה מסוג הבחורות הללו שהולכות עם כולם, וכמעט כל משפט בה הרגיש כמו ביקור בחנות תבלינים אקזוטית. בשלב מסוים, העברית חדלה להיות שפת מהגרים; כמעט דבר לא חדר אליה מגלי העלייה של שנות ה-90 – לא מהמזרח-אירופאי, ובוודאי לא מזה האתיופי. לא, העברית הפסיקה להיות הבחורה הכי קלה במעברה, ובחרה במלך של השכונה: האמריקנית.

ליתר דיוק, האמריקנית שאליה חברה העברית היא אמריקנית מזן מסוים מאד. זו היא שפת-הייצוא של ארה"ב. יש בה מעט מאד מהאמריקנית השחורה, ושומדבר מהאמריקנית אדומת-העורף של מה שקרוי “the fly-over states”. האמריקנית הזו היא הדבורה שנושאת בין כנפיה את אבקני הקפיטליזם, וככזו היא בהירה ופשוטה, מלאה בראשי תיבות ובביטויים קליטים. זוהי אמריקנית של פרסומאים ותסריטאים: היא עוצבה באמצעות רבבות פרסומות וסיטקומים כדי למכור לנו את החלום האמריקני, גם אם הוא יוצר בסין.

כיאה לשפה שמטרתה העיקרית היא שיווק, מדובר בשפה שנשענת על עוצמות וחזרות; זו שפה של סימני קריאה. ועתה, העברית עוברת אמריקניזציה. העברית שאנחנו שומעים בטלוויזיה ובאינטרנט היא העברית האמריקנית הזו, הדרמטית, הצעקנית, העילגת. ואין מדובר כאן רק באוצר מילים – האמריקנית מחלחלת לתוך המבנה התחבירי וההגייה ומשם, אל דרך החשיבה.

אנחנו לא הופכים לאמריקניים יותר. לא משנה כמה ביטויים נטמיע אל שפת הדיבור שלנו, וכמה שנסרס את התחביר העברי – השר דיכטר אומר "פעם שהפלסטינים יעשו כך וכך..." ומתכוון ל-“once the Palestinians…” – אנחנו לא נהפוך להיות הפיפטי-וואן סטייט, כי הגרסה שלנו לאמריקה היא מאלה שמורידים בחינם באינטרנט, הדמו, הטריילר. טובי נערינו יכולים לזעוק OMG ולנטוע שלישיות של סימני קריאה תחת כל עץ רענן, אבל בלי להיות שותפים לעקרונות המפתח של התרבות האמריקנית, התפקיד של החוקה, למשל, או ההשפעה של התנועה לזכויות אזרח, שני מושגים זרים לחלוטין לחוויה הישראלית, הקוסמופוליטיות שלנו היא מן השפה לחוץ, ומי שאוצר המילים שלו לקוח מפרסומות לשוקו עלול לגלות, יום אחד, שלשונו בוגדת בו.