כשצפיתי ב"מלון תשעה כוכבים" של עידו הר הדהדה בראשי, בד בבד עם תחושת זעזוע קשה, התמונה המרכזית מסרט אחר, "מחבואים" סרטו של מיכאל הנקה. בסרט מצולם ביתם של מגיש טלוויזיה פופולרי ואשתו, עובדת בהוצאת ספרים, על ידי מטריד אלמוני, ששולח אליהם את הקלטות. אט אט נחשפת פרשה שבמרכזה עוול כפול: ברמה האישית, כשהיה ילד גרם גיבור הסרט להוריו לשלוח יתום אלג'יראי שחי עימם לבית יתומים, מפני שקינא בו; ברמה הלאומית, הוריו של אותו יתום נרצחו ב-1961 על ידי כוחות המשטרה הצרפתית במהלך הפגנה של אלג'יראים בפריס. הקלטות, שבהן מצולם ביתו של מגיש הטלוויזיה, הן כתב אישום נגד הבורגנות הצרפתית, שמנהלת חיי שלווה ועיוורון ומתעלמת מהזוועות להן אחראית ארצה.
"מלון תשעה כוכבים" הוא מעין קלטת דומה, שנשלחה לתושבי מודיעין. גיבורי הסרט התיעודי הם פועלי בניין פלסטינים, שבימים בונים את העיר, בלילות לנים במחנה מאולתר תחת כיפת השמיים, בגבעות הסמוכות, ובשאר הזמן מתחמקים מהמשטרה, ממשמר הגבול ומהצבא, שמנסים לבלום את כניסתם לישראל. משחק החתול והעכבר הזה אכזרי במיוחד אחד הפועלים, מפרנס יחיד במשפחתו, שובר את רגלו ונעדר בשל כך מהעבודה במשך שבועות ארוכים דווקא בשל האבסורדיות שבו: מדינת ישראל רודפת את האנשים שבונים את עיר העתיד שלה, והפועלים נאלצים להגיע לאתרי הבניה, בהם הם מועסקים על ידי קבלנים יהודים, בעזרת תחבולות שונות ומשונות. המרדפים הללו נערכים בצל בנייתה המתקדמת של גדר ההפרדה, שתחסום את מודיעין ותמנע מהפועלים להתפרנס בה. החזות המגוחכת של הרודפים שוטרים בעלי מראה פקידותי ויחידת לוכדי שב"חים על אופניים לא גורעת מהאופי הקלגסי של מעשיהם.
מודיעין היא הגיבורה הדוממת של הסרט. לכל אורכו לא נצפה בה אזרח אחד, פרט לשוטרים ולמספר ילדים, שבונים מחנה בפאתי העיר ונתקלים בשוהים הבלתי חוקיים. מודיעין נראית כאן כעיר רפאים, והפועלים הם הרוחות שלה רצים ומדלגים ברחובותיה, צצים לפתע מתוך היער, בונים אותה באין רואה, בורחים חזרה אל המחנה הסמוך. העיר מצולמת מבחוץ, מנקודת המבט של מחנה הפועלים. במרכז השכונה הגבוהה ביותר בעיר, בגבעה C, מתנשא לו גוש בניינים מעגלי, שממבט מרחוק נראה לפתע כמו מבצר. כפועל יוצא, מודיעין כולה נראית בסרט כמו עיר שנבנתה על הגבול, כדי לשמש נקודת שליטה ולחלוש על הישובים הערבים הסמוכים, מעבר לקו הירוק. היא משתמשת בכוח העבודה הפלסטיני הזול, ובמקביל רודפת אותו וסוגרת אותו בחומות. הישובים הערבים בדרך בין מודיעין לירושלים חנוקים ואינם רשאים להשתמש בכביש 443. במקום ממנו בוצעו פיגועי ירי נבנתה חומה ועליה פרחים, סמל לעצימת העיניים של העיר הבורגנית לסבל שכניה הערבים.
באורח החיים שלי, אני ימני
בשלב זה רבים מכם בוודאי כבר נטשו את המאמר ואצו רצו לקלל את אמי הערביה בטוקבקים. אלא שהצפיה בסרט שיכנעה אותי שיש יותר דימיון ביני לבין גיבור "מחבואים" ממה שהייתי רוצה להאמין. כן, אולי יש לי אמונות הומניסטיות, אני יכול לכתוב מאמר יפה נפש מפעם לפעם, ובעבר, כשהייתי תמים יותר, יכולתי אפילו להאמין שאני מצביע למפלגה שתוכל לקדם את הרעיונות שבהם אני דוגל. אבל בפועל, באורח החיים שלי, אני ימני. המחשבות והדעות שלי אינן משפיעות בדבר על המציאות בה אני חי. בעירי מופעל מנגנון דיכוי מחריד, ואיני עושה דבר כדי לבלום אותו. עברתי למודיעין כי מאסתי בדירות שכורות טחובות באזור תל אביב ומפני שמשפחתי גרה בעיר. לא בדקתי את את השפעת מודיעין על ישובי הסביבה ומעולם לא חלמתי להגיע להפגנה נגד הגדר בבילעין הסמוכה. בנסיעות לצפון ירושלים אני משתמש בכביש 443, בעיקר מתוך רצון לחסוך את הפקקים בכניסה לבירה. אינני מתעכב לחשוב על תושבי הישובים בצדי הדרך, ורק לוחץ על דוושת הגז, מחשש שתיזרק אבן.
גם "מלון תשעה כוכבים" לא גרם לי לעשות מעשה, פרט להקלדת המאמר הזה. כן, הסרט טילטל אותי. כן, כשצפיתי בו הרגשתי מפונק, הבנתי שהבעיות שמעסיקות אותי וטורדות את מנוחתי הן החלום של הפועלים קשי היום, שחיים כאן, לידי. ואז חזרתי לענייני, לאורח החיים הבורגני והאנוכי. בבקרים, כשאני יוצא ממודיעין לכיוון תל אביב, אני רואה לעיתים מספר פועלים חוצים בריצה את הכביש הראשי, ומקווה שהם לא ייתפסו. בבקרים אחרים אני רואה ניידת מג"ב ממתינה להם, ומתפלל שיבחרו בדרך אחרת כדי להגיע לעיר. אני מחזיק להם אצבעות, אבל לא נוקף אצבע למענם.
אני יכול לספר לעצמי עד מחר שאינני חלק מהעוול הלאומי, רק מפני שהמציאות מקוממת אותי, אבל כבר אין לי את הפריבילגיה לשבת בבית קפה בתל אביב ולהתלונן על הכיבוש הרחוק כל כך (בערך 20 ק"מ). כתושב מודיעין, הדיכוי הזה הוא שלי ובשבילי בדיוק כפי שהיה כשגרתי במרכז. זו המוחשיות הארורה שלו שמגדילה כל כך את רגשות האשמה.