אמריקן קומפורט

קצת "סופרמן", קצת "אבודים", קצת קומדיה, קצת דרמה, קצת מתח והרבה כיף - אלו פחות או יותר המרכיבים המרכזיים של "גיבורים".

חבורה של אנשים רגילים, כמוני וכמוכם, מכל מקום בעולם (טוב נו, בעיקר מארה"ב) מגלים לפתע שיש להם כל מיני יכולות על טבעיות, כמו לעוף, לשמוע מחשבות, לעבור דרך קירות, דברים כאלה. מה הם עושים עם הכוחות האלה? מה שכל אחד מאיתנו היה עושה - מתחרפנים על כל הראש.

הסדרה עוקבת אחר ההתמודדות שלהם עם התגלית המרעישה שנפלה עליהם ועל התגובות מהסביבה, כמובן מבלי להתעלם מאלו שמשתמשים בכוחות האלה למטרות שליליות. כלומר, הרעים. והמטרה הכללית של כמה מהם, והסיפור המרכזי, הוא הרצון שלהם "להציל את העולם".

טים קרינג יצר כמה סדרות, כתב בכמה אחרות, אבל מעולם לא הוציא תחת ידו להיט שכזה. כבר בתחילת הקריירה שלו הוא הראה משיכה לז'אנר הפנטזיה, עם סדרה על גיבורי על בשנות ה-80, וכשכתב את הסרט ההמשך (הכושל) לשלאגר עם מייקל ג'יי פוקס, "Teen Wolf Too" (עם ג'ייסון בייטמן בתפקיד הזאב הצעיר).

הן בישראל והן בארה"ב העונה הראשונה נמצאת בעיצומה. אמנם בארץ הסדרה התחילה באיחור, אבל באמריקה היו כבר שתי הפסקות ארוכות ומעצבנות במהלך העונה.

הסדרה הייתה מועמדת לפרס גלובוס הזהב, והשחקן מסי אוקה, שמגלם את הירו נקאמורה היפני, היה מועמד גם הוא.

בשנים האחרונות קיימת אינפלציה של סדרות מיינסטרים שמתאימות לכוווולם. זה התחיל ב-"24", נמשך ב"אבודים", עבר ל"נמלטים", ועכשיו, הגירסה המוצלחת ביותר של הז'אנר הזה היא ללא ספק "גיבורים". מה שכן, כדי להתמכר באמת צריך דמיון מפותח ויכולת להשעות את ההגיון שלנו ל-40-50 דקות, כדי שנאמין שסיפורי הפנטזיה באמת יכולים לקרות.

בסדרה יש משהו בסיסי ביותר שכולנו יכולים להזדהות איתו - הרצון להיות מישהו מיוחד שעושה דברים מיוחדים. הניגוד הגמור בין החיים הרגילים והמשעממים של הדמויות והיכולות המופלאות שלפתע נפלו עליהם, מנגן בדיוק על העניין הזה. גם אנחנו רוצים להיות אקסטראורדינר, להגן על האנושות מפני הבאים להרע לה, להיות חלק מקליקה של מתי מעט שרואים ועושים דברים שאף אחד אחר לא יכול לעשות. קשה להאמין שיש צופים שראו את הפרקים ולא דמיינו לעצמם איך הם היו מרגישים, או מה הייתה התגובה שלהם לו בוקר אחד היו מגלים שהם יכולים לעצור את הזמן ולגמוע מרחקים בכוח הרצון.

פרק הפיילוט באמריקה היה התוכנית הנצפית ביותר בקרב גילאים 18 עד 49, כך שהיא מצליחה לשבות צעירים ומבוגרים כאחד. אבל לילדים הסדרה אינה מומלצת, מכיוון שלמרות היותה נטועה עמוק במיינסטרים, האלימות, המוות והדם בה בסך הכל די גרפיים.

החוויה היא בסך הכל, כאמור, כיפית. אז לא צריך לצלול עמוק מדי בשביל להיכנס לעניינים. מצד שני, קרינג לא ביצע קיצורי דרך, ובנה קשת רגשות מלאה ומעניינת לכל אחת מהדמויות.

ישנם שלושה גיבורים עיקריים - פיטר פטרלי, הירו נקאמורה היפני, והמעודדת קלייר בנט ("save the cheerleader, save the world").

פטרלי (מילו ונטמיגליה) הוא בחור רגיש ועדין, אחיו של ניית'ן פטרלי, שמתמודד על ראשות העיר ניו יורק, ובנו של איל הון בעל עבר בעייתי, שהלך לעולמו. בפרקים הראשונים, בשנתו, הוא חולם על כוחות מיוחדים כאלה ואחרים, ולמרות שהוא מגלה שפה ושם מתפלק לו איזה ריחוף, או איזה ציור שמגלה את העתיד, בסך הכל הוא לא סגור על מי הוא בדיוק ומה הוא רוצה מעצמו. זו דוגמה טובה לעבודה שקרינג עשה בסדרה, כשלקח תחושות בסיסיות שכמעט כל אחד יכול להזדהות איתן והלביש עליהן קצת פנטזיה - והניגוד הבולט הזה, בין היומיומי והמופלא, יוצר סיפור שהוא בסך הכל די מרתק.

הירו הוא האתחנתא הקומית של הסדרה. חנון יפני שעובד בתאגיד ענק (מה ששם קוראים "salaryman") ומאמין באמונה שלמה שהוא נועד לגדולות, למרות שכולם אומרים לו שהוא בסך הכל די טמבל. היי, זה משהו שכל אחד מאיתנו שומע מדי פעם. ידידנו החמוד בטירוף מארץ השמש העולה מגיע בפרק הפתיחה לעתיד, שם הוא עד לפיצוץ גרעיני בניו יורק. משם הוא חוזר הביתה, ויוצא במסע להציל את נפשותינו.

קלייר (היידן פאנטיירי) היא מתבגרת בת 16 שהגוף שלה מרפא את עצמו. היא יכולה (ואכן עושה זאת) להשליך את עצמה מגובה רב, לפרוץ לבניין בוער, ואפילו למות - הגנים שלה מספיק מגניבים כדי לבנות את הכל מחדש, כאילו שום דבר לא קרה. המטען שהיא סוחבת על גבה הוא תחושת חוסר שייכות ובדידות נוראית, כשהיא נאלצת לשמור את סודה מפני הוריה המאמצים. אה, והיא גם ממש כוסית, אז אנחנו בכלל בעדה.

מעבר לשלוש הדמויות האלה, ישנם שלל חבר'ה אחרים שמקבלים לא מעט זמן מסך. הבולט הוא מט פארקמן (גרג גרונברג, "פליסיטי"), שוטר שקורא מחשבות. כמו כל האחרים, גם היכולת שלו מובילה אותו לשלל צרות ובעיות. כי איך בדיוק תנהל מערכת יחסים תקינה עם אשתך כשאתה שומע כל מילה שהיא חושבת (ומגלה עקב כך שהיא בוגדת בך)? מה תעשה כשתשמע שחברים שלך חושבים שאתה לוזר? החיים קשים, גם לגיבורים.

כדי לא לספיילר פה לאף אחד, אכתוב בעמימות על החבר'ה הרעים. יש אחד קוראים אותו סיילר, והוא נוטה לרצוח אנשים, לחתוך להם את הגולגולת ולשדוד להם את המוח. נפלא, אני יודע. האם הוא אחראי לפיצוץ הגרעיני העתידי? איך מתקשר לסיפור אביה המאמץ של קלייר? כדאי פשוט שתמשיכו לצפות.

קו עלילה אחד הוא מעצבן במיוחד. האמא הבלונדינית, ניקי, מגולמת בצורה די רעה. ראשית, הניגוד החריף בין חוסר האונים שלה והאלטר אגו שלה, רוצחת פסיכופטית בעלת כוח על אנושי, הוא פשטני מדי. שנית, הבן שלה חמוד וחכם מכפי גילו, סוג דמות שנפוצה יותר מדי בסדרות אמריקאיות. שלישית, היא פשוט לא מעניינת.

ככל שהעונה מתקדמת צצים יותר ויותר אנשים חדשים עם כוחות חדשים, והסיכוי לחורים בעלילה ולשאלות "למה X לא השתמש בכוחו שלו/שלה בשביל להציל את המצב?" רק הולך ועולה.

מעבר לכך, ברור ש"גיבורים" לא עומדת בתו התקן של איכות. אבל מן הסתם לא לשם כל סדרות הטלוויזיה מכוונות, או אמורות בכלל לכוון. בכל הקשור לתוכניות מהנות - העונה הראשונה של הסדרה היא מהטובות שיש. מכיוון שקרינג כבר אמר שהתכנון המקורי הוא לחמש עונות (בינתיים הובטחה עלייתה של העונה השנייה), יכול מאוד להיות שיקרה לה מה שקרה לכל הסדרות האחרות מהסגנון הזה, וגם זו תפסיק מתישהו לחדש, השטיקים יחזרו על עצמם, ואנחנו בסופו של דבר נשתעמם.

בארה"ב סיפורי גיבורי העל פופולריים מאוד, וספרי הקומיקס והסרטים הרבים אודותיהם מצליחים לא פעם ולא פעמיים להוציא תחת ידם רגעים מאוד מהנים, ולפעמים אפילו מעבר. אז מי שאהב את "באטמן" ו"ספיידרמן", ימצא כאן מוצר דומה, אבל מורכב יותר מבחינה אנושית. חוסר היכולת של החבר'ה לשלוט בכוחותיהם, ותהליך ההתגלות שאנו חווים מציג זווית שאנחנו רואים בדרך כלל רק בפריקוולים.

ולהבדיל מגיבורי העל למיניהם, אין כאן דמויות אלטרואיסטיות שכל מטרתן בחיים היא להילחם בפשע. נהפוך הוא, גם הבחורים הטובים מנצלים פה ושם (ושוב פה, ושוב שם) את כוחותיהם לצרכים האישיים שלהם. כולנו היינו עושים את זה, לא?

כמו כן, בדומה לסרט "משפחת סופר על", עולה הפחד להילחם בקונפורמיות, על הלחץ, מבית או מחוץ, להיכנע לה, וכמובן על המחיר של אלה שהולכים עד הסוף עם האמת הפנימית שלהם.

אספקט חשוב נוסף הוא ההומור העצמי של "גיבורים", שמודעת לעובדה שעלילה שכוללת גיבורי על שמנסים להציל את כדור הארץ היא סיפור ששמענו פעם או פעמיים (או שלוש). בגלל זה כשהירו (=hero, כאילו דה), למשל, מדבר על המשימה שלו גבוהה גבוהה, ברור שישנה קריצה לעבר הצופים, ומשחק על כל הסיפורים הדומים בהם כבר נתקלנו. המודעות עושה את כל ההבדל. ובכלל, מדברת בפני עצמה העובדה ששם הסדרה הוא "גיבורים", בעוד שהדמויות שבה רחוקות (מי יותר ומי פחות) מהגיבור הקלאסי, שלא לדבר על גיבור העל הקלאסי.

אם כבר מודעות עצמית, אז לסדרה יש קו ברור שמטשטש כל הבדלי גזע. בדרך כלל התעלמות מהבדלים אתניים יכולה להיות צדקנית ומעצבנת, אבל במקרה הזה היא עובדת יופי. הבלונדינית נשואה לשחור, שאף אחד לא יתאר אותו כשחור, ולשחור השני כולם קוראים "האיש מהאיטי". מה שמשנה הוא - קלישאתי בטירוף אבל עשוי במקרה הזה ביעילות - המהות של כל אחד מאיתנו.

כמו כן, לפחות בעונה הראשונה, הצליחו היוצרים לבנות את קווי העלילה כך שישנה תחושה מתמדת שאנחנו מתקדמים, להבדיל מסדרות כמו "נמלטים" ו"אבודים", שנוטות לדרוך במקום או להעביר את הזמן, בגלל שהרשת חתמה על 22-24 פרקים, וצריך לצלם משהו. וגם, להבדיל מהדמויות הראשיות בשתי הסדרות שצוינו לעיל, כאן הגיבורים לא ממש יודעים מה הצעד הבא שלהם אמור להיות. מה שכן, אנחנו יודעים מה הצעד הבא שלכם צריך להיות - לראות את אותם גיבורים בפעולה.


גיבורים, יס סטארז 2, שלישי, 21:30