אמאש'ך ממרוקו

"הנאים החדרים בעיניך?
- נאים.
הנאה המטבח בעיניך?
- נאה.
אם כן שב אתנו!
- לא, לא אשב. השכנים אינם טובים בעיניי."

לאה גולדברג

אם יש רגע בהיסטוריה היהודית שהייתי רוצה לחזור אליו, הרי זה ה-29 בנובמבר 1947. אני מדמיין את עצמי עם שיער מפוסק ומכנסי חאקי קצרים נצמד אל הטרנזיסטור השכונתי; אבא, זיעה ניקוות על מצחו ומשקפי הקרן שלו מהבילים, מחשב את הכמה כמה על פיסת נייר גסה, וקולו של הקריין בוקע נחוש ומונוטוני ממעמקי המקלט: "אוסטרליה... יס... פקיסטן... נו... ארג'נטינה... אובסטיינד...". ברגע הנכון אני קופץ וצורח משמחה ואנו יוצאים לרחובות כגוף אחד, עם ומדינה.

זו הסיבה, אני חושב, שהתרבות הישראלית עדיין מתייחסת בחרדת קודש למאורע המוזר הקרוי אירוויזיון. כי כשחושבים על זה, האירוויזיון הוא קצת כמו ההצבעה על תוכנית החלוקה, כל שנה מחדש: המתח שבספירת הקולות, השופטים האנטישמים, האינטריגות מאחורי הקלעים. מה פשר הקיבעון שיש לנו עם התחרות השולית הזו? התשובה היא שבפאראפרזה על סאלי פילד, אנחנו רוצים שאירופה תאהב אותנו, באמת תאהב אותנו.

אירופה שמחה להיפטר מהיהודים, והיהודים שבאו לפלשתינה שמחו להיפטר מהאירופאים אבל המשיכו להתגעגע לאימא אירופה. רק כשהחלו להתברר מימדי השמדת יהודי אירופה בתחילת שנות ה-40, הפנתה הנהגת היישוב את מבטה, ברצינות, אל יהודי ערב, שהפכו מאז ל"מזרחיים".

היום, במיוחד אם מכלילים בסטטיסטיקה את אזרחי המדינה הלא-יהודיים, מדינת ישראל היא כבר מזמן לא מדינה אשכנזית; אולי מעולם לא הייתה. אבל היא ממשיכה להישלט, לא רק על ידי אליטה שהיא אשכנזית ברובה, אלא על ידי תפיסת-עולם אשכנזית. ישראל ממשיכה להתגעגע לאירופה ולחלום על אמריקה, ולהדחיק את העובדה שהיא חיה במזרח-התיכון; אף על פי שהישראליו?ת הטמיעה לתוכה מספר מרכיבים מקומיים, התרבות הערבית עדיין נחשבת נחותה יותר. זה בכלל לא משנה כמה תקליטים מוכר אייל גולן, או כמה מנות פלאפל אוכל הישראלי בשנה (והנה נגמרו לי הדוגמאות לתרבות ישראלית "מזרחית"), כל עוד התרבות הערבית היא תרבותו של האוייב, היא תסומן כתרבות ברברית ופרימיטיבית.

לכן, כל עוד זה כך, המזרחים יהיו ישראלים סוג ב'. הם אולי ייבחרו למשרות בכירות, אבל העולם התרבותי שלהם יישאר בצל, עקב הדמיון המטריד שלו לעולם שמעבר לגבול. זו אחת הסיבות ש"יוצאי עדות המזרח" הם, מבחינה סטטיסטית, ימניים יותר; כדי להוכיח שהם ישראלים טובים, עליהם ליצור הבדלה מתמדת בינם לבין הערבים.

אבל גם זאת: כל עוד זה כך, וישראל היא מדינה אשכנזית, היא לא תאריך ימים. כמו את הממלכה הצלבנית, בסוף יבוא גל מוסלמי ויישטוף את ארמונות החול שלה. ישראל לא יכולה לסמוך לעד על הגנתה של ארה"ב, והחיים על החרב יתישו אותנו לבסוף, חנוקים בדלת גדרותינו. כל עד ישראל תיתפס, על ידי עצמה ועל ידי אוייביה, כמאחז מערבי, היא לא תמצא מנוח. סיכויי השרידה של ישראל תלויים ביכולתה ונכונתה להשתלב במזרח התיכון.

ההתמזרחות של ישראל, אם כן, היא לא רק הזדמנות להעניק לרוב הישראלים שוויון תרבותי אמיתי; היא צורך קיומי. האשכנזים ביבי, ברק, אולמרט ודומיהם לא מסוגלים להשיג שלום אמיתי, לא משום שהם נולדו להורים ממוצא מסויים, אלא משום שהם מחזיקים בהשקפת עולם אירופצנטרית, מתנשאת ומיליטריסטית. תנאי בסיסי לדו-קיום הוא מצע תרבותי משותף, ומדינת ישראל (ו-, יש להודות, מדינות ערב), עושה את הכל כדי לנכר את אזרחיה לתרבותו של האוייב. רק כאשר התרבות הישראלית תבקש לפגוש את התרבות הערבית פנים אל פנים, מתוך כבוד וסקרנות, השלום הפוליטי יהפוך לאפשרי.

זה לא המקום, וזה בטח לא מקומי, לקבוע אחת ולתמיד מהי "מזרחיות". עם זאת, אני מציע לחשוב על מזרחיות לא כעל זהות מולדת אלא כעל הלך-רוח. מזרחיות היא לא עניין של גנטיקה; היא עניין תרבותי של התכוונות, של הרצון לפגוש את שכנך ולהכיר את המקום הזה שאתה חי בו, לא רק בשמו המקראי, אלא גם בשמות הרבים שניתנו לו במהלך המאות. מדינת ישראל היא מדינה מזרח-תיכונית – לא אירופאית ולא מערבית – ושום פס-רחב או צלחת-לווין לא ישנו את העובדה הבסיסית הזו. ככל שנקדים לוותר על ניסיונותינו לרצות את אירופה, שלעולם לא תאהב אותנו כמו שאנחנו, ונסיים את גילוי-העריות שלנו עם אמריקה, כך ישראל תבריא מהר יותר.

אין זה אומר שנצטרך לוותר על קולנוע אמריקני ואלקטרו אירופאי. הם יוסיפו להיות חלק מהשעטנז הישראלי, גם אם לא יהיו המרכיב החשוב ביותר בו. אנחנו גם לא חייבים לאמץ את החיבה המקומית לאוטוקרטיות צבאיות ודיכוי מיעוטים. ישראל היא עדיין לא הדמוקטיה היחידה במזרח התיכון, אבל היא בהחלט להפוך לדמוקרטיה המזרחית הראשונה. אולם כדי שזה ייקרה, האנשים שעושים את התרבות הישראלית חייבים להתחיל להתרגל ללחות הלבנטינית. בניגוד לדימוי העצמי שלה, ת"א היא לא בירת האלטרנטיב של ישראל; נהפוך הוא: היא מעוז השמרנות האשכנזית, כפופה תחת היומרה לעשות מוזיקה וקולנוע וספרות כמו שעושים מעבר לים. האלטרנטיבה האמיתית נמצאת בפריפריה, במקומות האלה שהמרכז שכח, ושרידים של תרבות יהודית-ערבית ממשיכים להתקיים שם בקושי.

עד שחרשי התרבות של ישראל לא ייעשו פנייה חדה לכיוון מזרח, הם בסך הכל מארגנים נשפים על הטיטאניק. אם ישראל רוצה לשרוד, אם היא רוצה להעניק שוויון מלא ואמיתי לכל תושביה, היא חייבת להשתלב במרחב שבו היא מתקיימת; הצעד הראשון הוא להתגבר על הערצת המערב, להטמיע ולהיטמע בתרבות האזורית. באמת, איך אומרים בערבית "טובים השכנים בעיניי"?