פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: שקיעה במוסקבה

      אוליגרכים, רוצח סדרתי, גיבור מיוסר ואהבה. מתוך רומן המתח הפסיכולוגי של יאיר לפיד, "שקיעה במוסקבה"

      מוסקבה, אוקטובר 2002

      אלו הן השעות הטובות של הבוקר, כפי שהיה נוהג אביו לומר על המחיצה המחוררת שבין הזריחה האפורה לתחילתו הרשמית של היום. שעונו מונח הפוך על קצה השולחן יחד עם טבעת הנישואין הכבר לא רלוונטית שלו, אבל הוא אינו זוכר מתי הסיר אותם, או למה. השולחן כולו נראה כתא הפיקוד של ספינה אחרי ליל סערה. מסמכים, מסמכים שנועדו להסתיר מסמכים, עדויות אמת לא אמינות והצהרות מפוברקות שמהימנותן אינה מוטלת בספק, צילומי גופות מוטלים זה על גבי זה, יציקת שיניים אחת עשויה גבס מתיק שפוענח כבר, תעתיקי ראיונות שנוהלו באחד מחדרי החקירה שכבר שבועיים מבטיחים שמישהו יבוא לנקות אותם, דו"חות מעבדה ששורבטו בכתב היד הבלתי אפשרי אותו חולקים כנראה כל הברהמינים חיוורי הפנים של המחלקה הפתולוגית. פה ושם אפשר למצוא גם רמזים לחיים נורמליים יותר: חפיסת סוכריות גומי, תמונה ממוסגרת של בנו שנראית לא במקומה. מבעד לדלת החצי-פתוחה הוא שומע קולות ראשונים. שומר הלילה נפרד ממחליפו, מזכירה שהחליטה שאין טעם לעבור בבית אחרי לילה של הפקרות פרועה, רדיו מופעל ונטשה קרליובה הניצחית מדווחת על כביש חסום ליד שדה התעופה. המחלקה הראשונה מתחילה את התייצבותה כבדת התנועה אל מול העולם.
      בפעם הראשונה מזה שעות הוא קם, ניגש אל החלון ומסתכל למטה. החלון שלו פונה לעבר הצד האחורי של רחוב פ?ט?רו?ב?ק?ה 38, מטה ה"אוגלובוני רוז'סק" - משטרת העיר - והכתובת שכל מוסקבאי היה בה לפחות פעם אחת בחייו. מתחתיו, בכניסה לחניה, מתרומם המחסום ו"מרצדס" שחורה מפליגה פנימה באנחה, נושאת עמה את אחד הבכירים מן הקומה הרביעית. הזקיף במדים האפורים אינו טורח להצדיע ולרגע הוא שואל את עצמו מתי - אם בכלל - שונו ההוראות. הוא מנסה להתמתח ומיד מפסיק, שכן גבו הוא שורה של אזהרות כאב. הקולות מעבר לדלת מתרבים, אבל הוא מתעלם מהם. שום "בוקר טוב" ידידותי, שום הצעות לקפה שחרית משותף עם רכילות משרדית מרושעת. עשרים ושלוש שנה באותו מקום לא גרמו לו להרגיש שייך יותר. הוא ניגש אל השולחן, עומד מעליו ומסתכל על ההונאה שאותה טווה כל הלילה.

      זה יתגלה, הוא מודיע לעצמו כמעט ברשמיות, אין שום סיכוי שזה לא יתגלה. בליל קולות מן העתיד נוחת עליו. הטון האדיש, החוזר על עצמו, של חוקרים העומדים מעליו ושואלים שוב ושוב את אותן שאלות, השאגות הכמו-צבאיות של מפקדיו, ההצעות חסרות התוחלת של לחשני משרד הדובר שעל פי השמועה כולם הומואים, מילמולי המסדרונות הנרגשים, הרעבים לכל בדל מידע וממהרים בתגובה לנדב את דעתם הנחרצת. "אני אמרתי," הם יגידו למרות שלא אמרו, "אי אפשר לסמוך עליהם. בסוף הם תמיד יבגדו בך, היהודונים." הוא שב ונוגע בניירותיו, מנסה לשאוב מהם בטחון ואינו מצליח. בדיוק כך, עיניו ותודעתו פקוחות רק למחצה אך קולטות הכל, הוא בילה את כל השבועות האחרונים. בבת אחת השיל מעליו את תפקידיו האחרים, דוחף אותם בפזיזות מעבר לשולחן, אל ידיהם הלהוטות של בלשים צעירים ומפוכחים יותר.

      הוא ידע, כמובן, שהדבר מזיק לו בתוך המחלקה. הפוליטיקה הפנימית זהה בכל מקום ואף אחד לא אוהב יוצאי דופן, בייחוד לא כאלה שמאמינים שסודותיהם חשובים יותר משל אחרים. למרות ריחוקו לא הצליח שלא לשמוע את הבדיחות הקטנות, המהוסות, שהתפתחו כמו טחב בין הפינות הצבועות סגול-אפור מזעזע של הקומה (זה היה, טענה האגדה, משלוח נשכח של צבע הסוואה להגנה מפני התקפות אוויר שנתקע בדרך לאפגניסטן, אחרי שמישהו הואיל לשים לב שהצבא האדום אינו המופצץ שם אלא המפציץ). "היהודי," הם אמרו, "ירדוף אחרי רוח הרפאים שלו. הרוסים האמיתיים ינוחו." אולי בגלל זה הוא לקח את שטייניץ באופן אישי כל כך. מפני שהוא סתר את אמונתו - והאין זו האמונה היהודית האמיתית - שאם יהיה הטוב מכולם, ישכחו לו את החטא שמעולם לא חטא. ליאוניד שטייניץ, הוא חושב פתאום, איזה מין שם זה לרוצח? הוא ידע שגם זו דעה קדומה, ולפיכך גרועה ככל היתר, אבל שטייניץ היה שם של רופא, או פסנתרן. האם לא היה פעם אלוף עולם בשחמט שנשא את השם?

      גם ליאוניד, נאלץ ארקדי להודות באי רצון בעודו מוריד את השפופרת, היה אלוף מסוג מסויים. ככל שהרחיקו הרשומות לדעת - והרשומות ברוסיה היו תחליף לדת במשך למעלה משבעים שנה - הוא היה הרוצח השיטתי הראשון. אפילו את ההגדרה הזו, "רוצח שיטתי", ארקדי המציא במיוחד לכבודו, כדי להבדיל אותו מרוצחים סדרתיים רגילים, רוצחים מזדמנים והרוצחים בתוך המשפחה שהיוו כמו תמיד את הרוב המוחלט בסטטיסטיקה הקודרת שהתעדכנה מדי שבוע על הלוח הירוק-לבן שהיה תלוי על הקיר במשרד הראשי. למעשה, אילולא ארקדי, ייתכן שהיו חולפות עוד שנים לא מעטות עד שהם היו מגלים שהוא קיים בכלל. כי שטייניץ, בניגוד לכל רוצח אחר שהכיר או שמע עליו, מעולם לא פיתח דפוס קבוע של רצח. הוא ניסה הכל, ולא חזר על עצמו גם כשהצליח...

      "שקיעה במוסקבה", מאת יאיר לפיד. הוצאת קשת