תמונה וטקסט, טקסט ותמונה

אקסטזי בן זונה.
הפרצוף של כולם לסתות (אני מאמין שלפעמים אני נוגע. אני מאמין. אהבה), אבל חושך ומי רואה? וגם חוץ מזה, אז, בתקופה ההיא לא היה לאן לרדת, אז אנשים לא ירדו. מחר יהיה יותר גרוע, אומרים. מתי אראה אותך? כשאת שלי, רק אז אני אראה אותך.
הם, רואים אותה עכשיו כשהיא שם.

*****

מקצב התופים החדשני הוא לא יאמן (אתה לא יאמן), אני מתופף אותו בדרך כלל על הירכיים בין לבין משהו. זה תמיד בין לבין משהו. היא אומרת שהיא תמיד מקשיבה לכל מה שאני אומר לה, מתעניינת, אבל אני לא יאומן (אני כל כך לא יאומן). לפעמים אני אומר לה שזה שיר של פולניות, כמה שזה לא יאומן שזה כך (אמרתי לה שפעם הביאו את טל ברגמן לתוכנית קיץ והוא הדגים את המקצב. היא אמרה לי ששוב אני בורח למקומות אחרים) והפעם היא אומרת יותר מדי. היא מורידה אותי (אני בדרך כלל זה שמוריד אנשים, אני מחכה להם בפינות של הרמקול, איפה שהכי חשוך ומוריד אותם. הם בורחים ממני), אבל הפעם הכל שקרים. אמרתי יותר מדי, ומה שאמרתי היה שקר.
היא לא תאמן (את לא יאומן).

****

אקסטזי בן זונה.
למחרת היא ציירה אותי עם משחת נעליים (בתקופה ההיא ייצרו משחות נעליים חדשות עם שפרפרת). היא קנתה אז את הדיסק הראשון של אהוד בנאי, אבל אף פעם לא רצתה להודות שזה השפיע על הציור הזה שלה ("את סתם מערבבת את הטיח" אמרתי לה, אבל הייתי צריך לדעת מתי היא במצב רוח טוב כל פעם מחדש. זה עייף אותי), וציירה אותי במשיכת שפרפרת אחת. לפעמים צריך רק להדק את זה טוב על הנייר ורק לדעת מתי להשתמש בקצה הדק או העבה.
לא באתי לה טוב באותו לילה, היא אמרה לי ("אתה לא בא לי טוב").

****
חיכיתי לה. עדיין. בכל זאת, מקצב התופים נמצא שם בשבילי, אז תופפתי על הירכיים בזמן שחיכיתי למשקה (אחרי זה הלכתי עד שנקמת הטרקטור ב"שקט" הזכירו לי אותה).

****

אקסטזי בן זונה.
מדי פעם אני מדליק את האור. כולם קופים שלועסים גת. אני ניגש אליהם ובא להם לא טוב.
(אני בא לא טוב) הם צועקים עלי שאני מדליק את האור. לפעמים הם רואים את עצמם דרך הצל של הקיר והם חושבים שמישהו עושה עם הידיים צלליות של גמל אוכל עשב.
אני עומד עם יד על מתג האור, עושה להם מסיבה ביתית, כמו שפעם. כמו שהיינו ילדים.

****

"אתה מתכוון כמו הקצב שטו אנלימיטיד עשו?"

****

עצור, קח את החיים שלך.
(אני מאמין שלפעמים אני נוגע. אני מאמין. אהבה)
לפעמים אני מרגיש יותר מדי מבוגר,
בשבילך.
(בשביל פירוק הטקסט).

****

חיכיתי לה. עדיין. בכל זאת, מקצב התופים נמצא שם בשבילי, אז תופפתי על הירכיים בזמן שחיכיתי למשקה (אחרי זה הלכתי עד ש-The music הזכירו לי אותה).

****

בלילות קיץ ארוכים, אני מחכה לה עם התיפוף הזה, הבריטי ("זה מקצב תופים, והוא כרגע שלוט באנגליה") ומחכה שהיא תשמע. אני יושב על הספסל ומדי פעם מדליק את אורות העיר כולה. מישהו אמר שזה קוד מורס, שכאילו אני מסמן לזמן הטוב של פעם לחזור, אבל אני לא חושב שזה כך. אני פשוט מחכה. בינתיים אני מתופף את המקצב הזה, אז זה לא נחשב מורס. זה רק למלא חסר.

****

"הציור הזה נוצר בשתי דקות. אני זוכרת שראיתי את משחת הנעליים הזאת עם השפורפרת (בתקופה ההיא ייצרו משחות נעליים חדשות עם שפורפרת) זרוקה שם ליד האוכל של הכלב ופשוט זה מה שיצא. הבחור שיצאתי איתו אז, הוא עשה לי פרצוף מצחיק, וציירתי אותו. מה? לא אני לא מאלה שימציאו לך עכשיו זרם אמנות או איזה משהו רוחני מאחורי הציור שלהם. זה סתם היה ערב כזה. אני יודעת שכאילו אומרים שהושפעתי מהציור של האלבום הראשון של הזמר ההוא מישראל, אבל מה לי ולו? אני בכלל בריטית. לא יודעת, אני חושבת שיש אנשים קטנים בעולם."

EMF, Schubert Dip, 1991