סיפור על אכזבה וחושך

עוד לפני שקראתי את ספרו האחרון והטרי 'חרוזי החיים והמוות' אמרתי לעצמי שאני לא מקנא בעמוס עוז. כלומר, ברור שאני מתקנא במי שכתב את יצירת המופת הגדולה של הסיפורת העברית בעשור האחרון – 'סיפור על אהבה וחושך' – אבל, חשבתי, מה יכול לכתוב סופר ותיק שכבר כתב את האפוס הישראלי האחרון? איך יכול עמוס עוז לחזור אל הבדיון ולהמציא דמויות חדשות אחרי שהפך את עצמו ואת סיפורו האוטוביוגרפי לדמות החשובה ביותר והמייצגת ביותר בכתביו? לא שאלתי את עצמי אם הוא יכול לכתוב משהו עוד יותר טוב או לפחות באותה רמה, אלא חששתי בכלל למעשה הכתיבה. לא שציפיתי שעמוס עוז יתלה את הנעליים, וכמובן שציפיתי ביראת כבוד לרומן הבא, אבל פשוט הופתעתי.

לא, הוא לא כתב רומן שעולה על קודמו ולמעשה אפילו לא מדובר ברומן אלא בנובלה הכוללת כמאה עמודים בלבד. הוא גם לא ממש חזר אל הבדיון אלא הסתפק בדמותו של 'מחבר' הדומה להפליא לבוראו. מה שעוז כן עשה – וזה אכן קשה – זה למחוק ניסיון ספרותי עשיר ושכולל כמה מן הרומנים הישראלים הגדולים ולכתוב כאילו הוא עושה זאת לראשונה בחייו, לטובה אך בעיקר לרעה.

עמוס עוז פורש לפנינו מה שנראה כמו תרגיל בכתיבה יוצרת שאותו כותב כל סופר מתחיל. שני נסיונות נכונים לסופר המתחיל: ראשית, עליו לבדוק אם הוא מסוגל ויכול להמציא סיפורים. ולא רק סיפורים על עצמו. לכתוב חיים של אחרים כמתבונן מן החוץ. שנית, עליו לנסות ולכתוב סצינת סקס, לא פחות.

במשימה השניה עוז 'עומד' בכבוד (פחות או יותר), אך לגבי המשימה הראשונה - מי מאיתנו לא התנסה בתרגיל או במשחק המחשבתי שכולל המצאתם של ביוגרפיות וסיפורי חיים לאנשים זרים לחלוטין מן הרחוב? זה בדיוק מה שעושה ה'מחבר' שמוזמן לעת ערב קיצי לערב ספרותי הדן ביצירתו בבית התרבות התל-אביבי 'המרכז הקהילתי ע"ש שוניה שור ושבעת הרוגי המחצבה'. בדרך לשם הוא יושב בבית קפה וממציא עבור עצמו והקורא פרטי חיים בדויים מסעירים ומסעירים פחות על המלצרית וכמה מיושבי בית הקפה. בערב הספרותי עצמו, כשהמחבר מתחמק באלגנטיות מלומר כל דבר משמעותי על יצירתו על ידי פיזור חינני של אנקדוטות באוזני ציבור המשתתפים. הוא עצמו עסוק באופן אובססיבי בקהל שלו והופך אותם מקהל סתמי ומשעמם לדמויות טלנובליות מן המעלה הראשונה. נדמה שהמחבר מאוד מתרגש מלהמציא אירוע בדוי ולא צפוי שמחבר בין שני סיפורי חיים שגם אותם הוא המציא. ממש חכמה גדולה.

אם כן, כל שנשאר לנו מן הסיפור זה העיסוק בתהליך הכתיבה עצמו. הנובלה נפתחת כשהמחבר מעלה מן האוב את כל השאלות שצפויות לו באותו ערב בדיון הספרותי, השאלות שהקהל תמיד אוהב לשאול: "למה אתה כותב? למה אתה כותב דווקא בצורה כזאת? האם אתה מעוניין להשפיע על הקוראים שלך, ואם כן – באיזה כיוון אתה מנסה להשפיע עליהם? איזה תפקיד ממלאים סיפוריך? האם אתה מוחק ומתקן כל הזמן או כותב ישר מההשראה שלך?" (עמ' 1-2) ועוד ועוד. עוז אינו מעמיד במרכז הסיפור את העלילה או הדמויות אלא מהרהר לעצמו מעין איזה הרהור עצמי על הכתיבה ומשמעויותיה. אנו ממש נחשפים לסדנת אומנותו של סופר גדול והגילוי עצמו די מאכזב. השאלות הפשוטות הללו שמציג המחבר לעצמו ולקוראים נשארות תלויות באוויר ללא כל התייחסות רצינית.

אין בנובלה של עוז לא את כובד הראש הראוי לעיסוק בשאלות כגון אלו ולא את היהירות או החוצפה שמעמידות אותן באור חדש ומקורי. כל מה שיש בנובלה של עוז זו נרקיסיסטיות חושפנית שאינה יאה ואינה מכבדת את בעליה.

"חרוזי החיים והמוות", מאת עמוס עוז. הוצאת כתר