מי שעובר על החוק אמא שלו ערביה

קשה להתחמק מהקמפיין חסר הטעם של המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים: משלטי חוצות אלקטרוניים דרך פרסומות ברדיו ועד כביש חוצה ישראל, כל הנהגים הם מחבלים. הניחו בצד את העובדה שהקמפיין וולגרי וילדותי (שימוש אינפנטילי במילה שנחשבת ל"קללה" החמורה ביותר) - הוא פשוט לא יעיל.

ההקבלה בין נהגים ומחבלים היא מטופשת, ונוגדת לחלוטין את השכל הישר: הנהג פועל בסביבה של נהגים כמותו, שלכולם יש את אותה מטרה: להגיע ליעדם. לרוב הנהג אינו פושע מתוך זדון, אלא מתוך רשלנות, חוסר אחריות או חוסר תשומת לב. גם אם הוא עובר על חוקי התנועה, הוא לא עושה זאת כדי להרע לאחרים, אלא דווקא משום שהוא חולק את אותן מטרות – הוא רוצה להגיע הביתה, אבל קצת יותר מהר. מחבל, אין צורך לומר, פועל ממניעים ובסביבה אחרת לגמרי.

מדוע, אם כן, בחרו הפרסומאים בטיעון כל-כך רעוע? כדי לענות על כך עלינו לחשוב כמו פרסומאי ממוצע; בעולם האסוציאציות הקופירייטרי, אין דמות שמייצגת טוב יותר את הישראלי הטוב, שומר החוק והאחראי יותר מהחייל (עם עדיפות לצנחנים). ומה הוא ההיפך המוחלט של החייל, אם לא המחבל? השימוש במונח "מחבל" לא נועד להאיר איזה קשר מוסרי עמוק בין נהיגה פושעת וטרור; כשהמועצה הלאומית לבטיחות בדרכים קוראת לנו "מחבלים" היא בסך הכל מנסה להעליב אותנו באופן הכי עמוק שהיא מכירה. באותה מידה הקמפיין יכול היה להיות "מי שעובר על החוק אמא שלו ערביה".

העובדה שמדובר בקמפיין שמטרתו העיקרית היא לנטוע בנו תחושת אשם בוערת גורמת לכישלונו הידוע מראש. כל פרסומת נשענת על מנגנון פסיכולוגי. כדי שהיא תהיה רווחית, הפרסומת צריכה לפנות לקהל רחב ככל האפשר; כדי להיות אפקטיבית, היא צריכה לגעת בכל אחד מאיתנו באופן אישי. וזו הבעיה של הקמפיין הנדון: אין כזה דבר מחבל יהודי. מחבלים הם בהגדרה ערבים. כמובן, יהודים עוסקים בטרור, אבל הם תמיד קרויים לוחמי שחרור (הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י), או חיילים (ה-101), או תפוחים רקובים (גולדשטיין, פופר, עמיר), וכשכבר אי אפשר להתחמק מהודאה בקיום המבוכה הזו, משתמשים בלשון-נקיה (המחתרת היהודית).

האנשים שהגו את הקמפיין הזה מציעים לנו לחשוב על הכביש כעל איזור קרבות. אם כל נהג פושע הוא מחבל, אזי כל נהג הוא מחבל פוטנציאלי. הישראלי כבר רגיל ללכת ברחוב או לנסוע באוטובוס ולאתר סיכונים בטחוניים; מדוע לא להעביר את המנטליות הזו לרכב הפרטי? אבל מה אם המנטליות הזו כבר קיימת על הכביש? ומה אם המנטליות הזו היא בדיוק הסיבה שכל-כך הרבה אנשים נפגעים על כבישי ישראל, משום שהישראלי, שרגיל להמשיג את המציאות כמלחמה מתמדת, איננו חושב על הנהיגה כעל פרקטיקה שבה הוא ואזרחים רציונאליים אחרים משתפים פעולה על מנת להשיג מטרה משותפת, אלא כעל מאבק מתמיד, אלים ואופורטוניסטי כנגד ערב-רב של אוייבים?

הקמפיין כושל משום ששום ישראלי לא חושב שכאשר משווים נהגים למחבלים מדברים עליו. אבל ייתכן שבלי ממש להתכוון, המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים עלתה על הסיבה המשמעותית ביותר להרגלי הנהיגה הרצחניים של הישראלים – תפיסת המציאות שלנו. ועד שחוקי המותר והאסור הבסיסיים ביותר של החברה הישראלית לא יישתנו – ולשם כך דרושה מהפכה חינוכית שלמה ולא קמפיינים וולגריים – הכבישים ימשיכו להיות זירת קרב.