אין על הוצאות הספרים, אין. יודעים שם שאחת הסיבות שפסח הוא מר כמרור וקשה כמצה היא השהות הממושכת עם בני המשפחה. ממושכת כל כך עד שנגמרים נושאי השיחה. לקראת החג (שעבר כבר) הוציאו עם עובד והספריה החדשה אל השוק צמד ספרים עם מקדם להיטות גבוה. לא רק בשל עיסוקם בדת, נושא פוטוגני תמיד, אלא גם משום ששניהם קצרים, דקיקים אפילו. לידיעת ציבור מקבלי התלושים לפחות על הנייר מדובר בשני אסים: במאמץ מרוכז אך קצר תוכלו גם להיראות משכילים ולהשאיר רושם טוב על שכניכם לשולחן וגם לחוות את הנראטיב היהודי-נוצרי מזווית לא שגרתית.
לכאורה גם "אל העפר" של יובל שמעוני וגם "בשם האם" של ארי דה לוקה, הסופר האיטלקי הציוני, חוזרים אל המקורות ומציעים פרשנות לסיפור התנ"כי: הספר של שמעוני הוא מסה ספרותית על התנ"ך כולו, וזה של דה לוקה מוקדש כולו למרים אם ישו שקולה נבלע בתוך שלל הדמויות המוחצנות המאפילות עליה בברית החדשה.
טוב ורע, סוף והתחלה, הורות וילדות וגם גמול ועונש אלו הם הקטבים בהם נע "אל העפר". ספרו של שמעוני מציע מסע אישי-פרשני אל סיפורי התנ"ך. ב- 16 פרקי הספר לוקח שמעוני את הקוראים להגיון הנובע מדפי הטקסט המכונן של היהדות ומחווה את הקשר העמוק הבלתי ניתן להפרדה - בין לידה ומוות, או בלשונו בין זרע ועפר. לא רק הטקסט התנ"כי נקרא כאן לבדיקה אלא גם האופן בו העבר מחלחל אל ההווה וכיצד השגרה בישראל קושרת (באופן אוטומטי כמעט) בין "חד פעמיותם של חיי האדם והנצח המובטח לו ברציפותו של העם". כך החרדה הלאומית להמשכיות הגניוס היהודי (ע"ע זרע) מוסברת בעצם קיומו של אותו קבר פעור (ע"ע עפר), שתיאורו פותח את הספר.
שמעוני חוזר שוב ושוב אל המתח בין היחיד לקולקטיב, בין קולו כמספר וקולו כפרשן, כמו גם לגבולותיו הזמניים והפיזיים של האדם אל מול גבולות הטקסט המכוננים אותו כסמכות דתית וסיפורית כאחד.
מי מכיר את האיש שבסיר
המחוות של שמעוני ודה לוקה שונות מאוד זו מזו. בעוד שמעוני לוקח את קוראיו למסע שהוא שכלתני וגם רגשי, אישי וגם ציבורי, דה לוקה ממקם את עצמו במרכז הספר באופן מובלע ובעצם משתלט על קולה של מרים. סיפורה של מרים הופך אצלו לסיפורו של גבר אירופאי באמצע החיים שמנסה לחוות באמצעות עטו או המקלדת שלו לא רק את לידת מבשר הנצרות, אלא לידה ונשיות בכלל.
אם הצניעות היא הטון הדומיננטי אצל שמעוני, מרים של דה לוקה הופכת ב"בשם האם" לכלי ריק שמכיל בעיקר את האגו שלו. סיפור לידת ישו הופך שטוח, כמו תפאורה על פלקט. מרים של דה לוקה מקוממת, לא רק בשל הפשטות הכמו-פרימיטיבית המאפיינת אותה, אלא בעיקר בגלל שהיא מגלמת אידיאל של נשיות שכל כולו אומר כניעות ופתיחות, קבלה אינסופית עד כדי מחיקה עצמית: "אתה שואל את הסיר איך הוא מרגיש את עצמו?" היא אומרת ליוסף "אני רק כלי-קיבול, הייתי רוצה לדעת איך זה בשבילו להיות אצלי בפנים". אז באווירת סוף הפסח, מימונה וארוחות הענק: אולי כדאי לשלוח את דה לוקה לשטוף איזה סיר.
גם אם כוונותיו היו טובות, דה לוקה נופל למלכודת שהוא טמן לעצמו. לא רק קולה של מרים הוא שטוח - המעוף והעושר של הסיפור נלקחו ממנו בשל הכתיבה הרעה והמטאפורות הכושלות.
"בשם האם", מאת ארי דה לוקה. תרגום: מרים שוסטרמן-פדובאנו. הוצאת הקיבוץ המאוחד
"אל העפר" מאת יובל שמעוני. הוצאת עם עובד