האימפריה מכה

בדיוק כשחשבתי שהפעם זה סוף סוף קרה - הצלחתי לעבור בשלום סרט של דייויד לינץ' בלי לקפוא מפחד, זה הגיע. שוט אחד קצר בו הגיבורה ניקי גרייס (לורה דרן) אוחזת באקדח ומביטה באיש אלמוני שכדוריה לא מצליחים לפגוע בו. הסצינה נגמרה ונשמתי לרווחה - אבל בדיוק אז התחלפו פני האיש בפניה המעוותות של ניקי היורה לעצמה, כך מתברר, כדור בראש. זה היה רגע דיויד לינצ'י טיפוסי.

כזה בו אתה מרגיש ששוב הוא הצליח לעורר בך זיכרון עמום, שפעם קברת במגירות התת מודע, ולשלוח אותך איתו הביתה, רק כדי שלא ממש תצליח לישון. לפעמים נדמה כי לדיוויד לינץ' יש פשוט גישה חופשית אל כל אותן חוויות, שאצל רובנו עוברות דרך הפילטרים של מוסר והגיון. פרויד ללא ספק היה מהמר שיש פה תופעה יוצאת דופן; האיש לא מדחיק בשיט. יש לו תת מודע מספיק בשביל גדוד של אנשים נורמלים כמונו ששוכחים בלי הכרה, רק כדי לעבור את היום בשלום.

בשנת 1990 ב"לב פראי" זו הייתה הדמות המדממת, ספק חיה, ספק מתה, של אישה שנזרקה לצד הכביש לאחר תאונה איומה (דימוי שחוזר שוב ושוב בסרטיו וגם בסרט זה), ב"מלהולנד דרייב" מ-2001 זה היה איש מפלצת מפחיד שהציץ מעבר לקיר, ונעלם לבלי שוב. ב"ראש מחק", סרטו הראשון מ-1977 זה היה הראש המתנפנף של הגיבור, ממנו בוקע תינוק מעוות בבכי מצמרר. פרויד קרא לזה "המאוים" - אותה חוויה המעוררת בנו אי נחת מבלי הסבר. ואכן, למרות שסרטיו של לינץ' נראים לפעמים כמו טקסט בוק של "פשר החלומות", ספק אם את החלום החדש שהוא מספר לנו ב"אינלנד אמפייר" אפילו זיגמונד הגדול היה מצליח לפרש. סרטו החדש של לינץ' מספק קליידוסקופ צבעוני ומרהיב של דימויים, המעידים על דמיון חסר גבולות של יוצר גדול שאם לא הקולנוע, הוא ללא ספק כבר מזמן היה יוצא מדעתו. במקום זאת, הוא נהנה לגרור אותנו איתו אל סף השיגעון דרך חוויה פסיכדלית נפלאה, שילוב של "עליסה בארץ הפלאות", "הקוסם מארץ עוץ" ו"מלהולנד דרייב" שלו עצמו, הכולל סיטקום של אנשים בלבוש ארנבות, להקת זונות שרוקדת את ה"לוקמושן" של קיילי מינו ודמויות פולנסקאיות הנעות ברחובותיה המושלגים של פולין (כן, חלק גדול מהסרט אכן צולם באותה מדינה שכוחה).

רכבת ההרים המשוגעת הזו היא למעשה רק חלק מתודעתה השבורה של גיבורת הסרט, ניקי גרייס, שמקבלת לשמחתה תפקיד בסרט הוליוודי חשוב, אך אט אט מאבדת את הגבולות שבין הדמיון למציאות. ואולי גם הסיפור הזה הוא רק חלק מתודעתה של גיבורה אחרת, נערה פולנייה בוכייה, היושבת מול הטלוויזיה, סובלת מדיכאון שאחרי לידה, וצופה בחייה הזוהרים של שחקנית אמריקאית? האם דרך העלילה הפתלתלה מנסה לינץ' לומר משהו על היחסים בין צידו השופע של העולם לבין המדינות הגוססות שמביטות אל המערב בערגה? מי יודע? והאמת, לא בטוח שזה ממש משנה. כי גם בסרטו ה- 27 מוכיח לינץ' שהוא עדיין הבמאי האמיץ והמקורי ביותר הפועל במסגרת הקולנוע האמריקאי המנוון של ימינו. הוא עושה את אחד הדברים הקשים ביותר במדיום הזה: יוצר סיפורים מלאי פאתוס שיכולים בקלות להיראות מגוחכים, בונה ציפייה לקראת פתרון עלילתי שלעולם לא מגיע, מותח את הצופה עד קצה גבול יכולתו (הפעם גם מדובר בסרט ארוך במיוחד: כמעט שלוש שעות) – ויוצא מכל זאת בשלום בגלל כשרון גאוני לייצר תחושות ורגש, באופן שהוא כמעט מופשט לחלוטין.

ב"אינלנד אימפייר" לינץ' מוכיח שוב שסרט שלו זו החוויה הקולנועית הכי קרובה לשימוש בחומרים נרקוטיים בלתי חוקיים בעליל ושאפשר לחטוף טריפ רע, גם כשאתה נקי לחלוטין, בשורה העשירית בקולנוע גת. כמו הרבה יוצרים גדולים אחרים, גם אצל לינץ' נראה כי השנים שעוברות רק הופכות אותו ליותר ויותר צעיר. האודיסיאה המופלאה שהוא יוצר ב"אינלנד אמפייר" מושפעת לחלוטין מגילויו את הטכניקה הדיגיטלית החדשה, שלאט לאט חודרת להוליווד. לינץ' צילם בעצמו את הסרט כולו במצלמת דיוי פשוטה (PD 150), שהיום כל ילד מחזיק במגירה. המדיום החדש הזה מאפשר לו חופש יצירה גדול אבל "מלכלך" את הדימויים היפהפיים שלו, שהיו הרבה יותר מהוקצעים כשהשתמש בפילם. למרות הצילום המעט מרושל לינץ' לא מזניח את אחד האלמנטים הנשגבים ביותר בקולנוע ובאמנות הפלסטית בכללה - האור. "אינלנד אמפייר" הוא מפגן וירטואוזי של רישום באור וחושך והאופן המקסימלי שבו לינץ' משתמש בכלי הבסיסי הזה יכול להיות מדריך יעיל לכל צלם מתחיל.

כמו כל חובב קולנוע רציני לינץ' גם מצטט פה לא מעט יצירות מופת שעיצבו את עולמו: זה מתחיל מ"כלב אנדלוסי", הסרט הסוריאליסטי הראשון בתולדות הקולנוע של סלבדור דאלי ולואי בונואל (אחד הבמאים האהובים עליו), ממשיך בסרטיו של רומן פולנסקי (עוד במאי הנערץ עליו), במיוחד "תינוקה של רוזמרי" שמהדהר כאן באופן ברור ויכול להעניק מפתח עלילתי למי שעוד מחפש פה סיפור, ומגיע עד ל"ניצוץ" של סטנלי קובריק שמגיח מדי כמה סצינות. ברמה הנרטיבית, לינץ' לוקח לעצמו חופש פעולה גדול עוד יותר מתמיד: כמעט אף סצינה ב"אינלנד אמפייר" לא שומרת על האחדות הדרמטית הקלאסית של חלל וזמן וכך למעשה מרחף הסיפור בחלל מפורק שיכול לקבל משמעות רק בעזרת פרשנותו של הצופה. כל ביקורת על סרטיו של לינץ' מלווה בשובל טוקבקיסטים המספקים הסברים שונים ומשונים לעלילות סרטיו (וגם מתווכחים על כך בלהט). עשו לעצמכם טובה, לכו לראות את "אינלנד אמפייר" כשאתם שוכחים מהמבנה המוכר של סיפור ועלילה. התמכרו לתמונות ולצלילים ותנו לאבא הנורא, לינץ', להוביל אתכם אל העסקים הלא גמורים שקבורים אצלכם אי שם במעמקים. כמו בסיוט מבעית במיוחד, לא תמיד תבינו את העלילה, לא תמיד תוכלו להזדהות עם הגיבורים ובסוף תקומו בבוקר עם תחושה עמומה של אסון נורא והקלה גדולה - חזרנו למציאות, אפשר להרגע. זה היה רק חלום. אבל איזה חלום נפלא.