להתבגר ולהתגבר

רק שבוע שעבר הספדתי את הפריק פולק והנה האלבום החדש של .Adult (הנקודה במקור) הזכיר לי ז'אנר אחר, שממש כמו הפולק, קם לתחייה לפני מספר שנים בפורמט חדש ומודע לעצמו, ומת מהר יותר מתינוק באפריקה (שלא זכה לקבל את מדונה כאפוטרופוס) - האלקטרוקלאש, שהביא איתו אנשים שאז זרחו, אך היום פשוט נראים מעצבנים - הקר, מיס קיטן, פיצ'ס ואחרים לא ראויים יותר להתנגן לי במערכת. אם מישהו באמת רוצה לעשות לי רע, שיקלע אותי בחדר סגור וישים על ריפיט את "פראנק סינטרה". מעניין כמה זמן יקח עד שאפרכס.

.Adult אולי התחילו בתור עוד להקת אלקטרוקלאש (אם כי הם היו בין הראשונים שקפצו לבריכה הסליזית ההיא), אך בניגוד לרוב המוזיקאים בעולם, שעם הזמן רק מתקרבים לקונפורמיות, העידון, "הבגרות", הציבור הרחב והשעמום, ההרכב עם השם המעצבן הזה - בגוגל הוא מגריל בעיקר אתרי פורנו - הלך בדיוק בכיוון ההפוך: אל עבר הלא נודע, הניסיוני, ולכן - לא ממש מפתיע - המגניב והשווה.

בתחילת שנות ה-2000 .Adult היו עגולים, צפויים ונוסחתיים בערך כמו רוב חבריהם לז'אנר (טוב, אולי טיפה פחות) עם סאונד אייטיזי למדי, זמרת שחצי שרה חצי מדקלמת, באסים רציניים שבנויים לרחבה וסטייל של סקס מטונף ומזיע (גם מהסקס וגם מהמאמץ להיות סקסי). אבל אחרי אלבום אחד מלא ומי יודע כמה אי.פיז, ב-2003 הוציאו .Adult, שאז הורכבו אך ורק מהזוג הנשוי ניקולה קופרוס ואדם לי מילר, את "Anxiety Always", האלבום הראשון שלהם שהכיל חומרים חדשים לגמרי ולא קיבץ סינגלים מהעבר, וזה שהיה הראשון להוכיח שהשניים יודעים לעשות הרבה יותר מסתם להזיז לכם את התחת (או לגרום למישהי להזיז את התחת עליכם). הם שילבו רעשים וסימפולים מגוונים, חיספוס Pאנקי ואסתטיקת טכנו מדטרויט, עיר מוצאם.

השיא שלהם, לדעתי לפחות, הגיע באי-פי "D.U.M.E" מ-2005. זה היה הריליס הראשון שבו .Adult כבר היו שלישיה, אחרי שצירפו לשורותיהם את הגיטריסט סמואל קונסיגלו. אווירת הPאנק התחדדה בטירוף בשילוב של הגיטרות והאלקטרוניקה הניסיונית, ופתאום ניקולה הפכה לכוכבת ריוט גרררל מבריקה, שצועקת, שרה, כועסת ומשתעשעת מעל לביטים קיצוניים שיגרמו לחלק מהאנשים לכסות אוזניים, ולשאר לזוז באופן לא ברור, עד שהגוף דורש כל מיני כימיקלים בכדי לעמוד בקצב. כמה חודשים מאוחר יותר יצא "Gimmie Trouble", אלבום מלא שהכיל את כל האיכויות של האי.פי למעט גורם ההפתעה. היה קשה להאמין שהריליסים הבאים יכילו את אותו טירוף על-קולי - כמה זמן כבר אפשר להישאר טינאייג'רים?

מסתבר ש-.Adult הצליחו למשוך את גיל העשרה הזה עוד קצת. בעצם, עם האלבום החדש שלהם, "?Why Bother", נדמה שהם הצליחו להיות אפילו יותר צעירים משהיו לפני שנתיים. אמנם הגיטריסט שרק הצטרף לפני שניה כבר עזב אותם, מה שכביכול החזיר אותם צעד אחורה, בחזרה לאלקטרוניקה ה"טהורה" (נקייה בערך כמו המים בתל אביב), אך נדמה שהזוג הנשוי הזה לא יכול לצאת מארגז המשחקים, ולחקור כל פינה שלא נגע בה בעבר.

אני לא אשקר, הייתי מעדיף קצת יותר גיטרות בפנים - בלעדיהן לא נראה ש-.Adult יוכלו להתעלות על הריליסים של 2005, אבל עדיין יש כאן חתיכת אלבום מעניין, שלא דופק חשבון לכלום - המקצבים שבורים, הסינתיסייזרים דהויים, השירה של ניקולה מטרידה מתמיד, העיבודים מבלבלים, וגם אם אפשר למצוא אותה קבורה איפשהו מתחת להריסות, מלודיה היא לא שם המשחק של .Adult. לפעמים הצמד משתמש בכל כך הרבה סימפולים של משחקי מחשב, שאתה ממש מחכה שדיזי רסקל יקפוץ פתאום ויזרוק כמה משפטים שלא ממש תבין.

קטעים כמו "I Feel Worse When I'm With You" מדגישים שהזוג מסוגל לספק קצת פופ (יחסית), ורגעים בסגנון של "R.S.x" מדגישים את כמויות הבאלגן שלמעטים יהיה קל להסתדר איתם. הייתי אומר לכל מי שקשה לו שיחכה כמה שנים עד שהזוג יתרכך ויעשה איזה משהו שאפילו בר של חיילים יוכל לשאת. אך זה כנראה כבר לא יקרה - אם האלבום הזה קשה למישהו באוזן, עדיף שלא יתקרב לשום דבר ש-.Adult יעשו בעתיד. זה סתם יהיה מסוכן לשמיעה שלו.

אדולט.
"Why Bother?" (אמ.סי.איי/Thrill Jockey)