לזפזפ לתחנה טרבלינקה

הציווי "לזכור ולא לשכוח" אינו טריוויאלי. נכון, מלמדים אותנו לדקלם אותו מגיל אפס, ובגן, ביסודי, בחטיבה ובתיכון, כולל מסכתות בתנועות נוער, ימי עיון ב"יד ושם" ותוכניות טלוויזיה. אבל מה בעצם הוא אומר? איך עובד המנגנון הזה, שמייצר ילדים שזוכרים ולא שוכחים? שאלה מצויינת. מזל ששאלתי אותה.

אם אני זוכרת נכון, כבר ביסודי השאלה היתה עד מתי נחזיק מעמד. המטרה היתה לשבור אותנו. מכיתה לכיתה העלו את המינון, דאגו שנצפה בתוכניות טלוויזיה, סרטים תיעודיים ועדויות של ניצולים בדרגה עולה של זוועות. הילדות המצחקקות נפלו ראשונות, שאר הפ?ו?ס?יז אחר כך. מי שהחזיק מעצמו נשאר עד הסוף. אני תמיד נשארתי עד הסוף. גם כשהקרינו לנו ביסודי קטעי סרטים עם ערמות של גופות, שורה של מוזלמנים רזים, ילדים עם שיער לבן ובלי שיניים וקורבנות עינויים. אם אני זוכרת נכון, זה היה סוג של מבחן אומץ. על סף הפורנוגרפיה. מי יחזיק מעמד, מי לא יבכה, מי לא ייגעל, מי לא יובך משורה של אנשים ערומים ויתחיל לצחקק. תוך כדי, למדנו לדבר בגוף ראשון רבים על אלו שניצלו. אחר כך למדנו לדבר בגוף ראשון רבים על אלה שלא.

אחרי יומיים רצופים של זוועות מרוכזות והקפדה ליצור זיהוי בינך, הצופה, לבין כל קורבן שמופיע על המסך (החל מ"הגופה הזו יכולה היתה להיות של סבתא שלך" וכלה ב"הם יהודים, בדיוק כמוך") חוזרים לשגרה. על כל ילד זה עבד בתזמון אחר ובעוצמה אחרת, אבל בסופו של דבר האסימון נפל, וחרדה קיומית, יסודית ומטילת אימה התמקמה בתת מודע של כל אחד בכיתה. חוץ מאלה שממילא לא רלוונטיים.

מעניין לבחון את לוח השידורים של היומיים האלה דרך עיניו של ילד. לא רק כי חוויית הצפייה בטלוויזיה ביום השואה זכורה לי, ממרחק כמעט עשרים שנה, כאינטנסיבית במיוחד, אלא כי המהלך הזה, שנפרש ממערכת החינוך ועד למה שאתם נותנים לילדים שלכם לראות לפני השינה, נמשך עד היום. "רשימת שינדלר", שיחזור של מרד גטו ורשה, סרטים על מחנות השמדה, פליטים במסתור, טקסים ממלכתיים, טקסטים פומפוזיים, ערימות של נעליים, שיניים, משקפיים – כל היום ובכל הערוצים.

ברור לי שזה חשוב. ההיפך, מגמת השנים האחרונות להפוך את תכני יום השואה בבתי ספר לפחות מזוויעים נראה כעוד מעשה איוולת במסגרת הפרטת החינוך ודלדול עומק התכנים. אבל חייבים לתת את הדעת לתחושה שגורמת מסה קריטית של תכנים כה אינטנסיביים בפרק זמן קצוב, ובמיוחד כשאתם שמים מול הקופסה ילדים. מצד שני, אולי אין מה לעשות. אולי זה המחיר שחייבים לשלם כדי לשמר את תודעת השואה. הרי אם נפסיק לצלק את הילדים שלנו באמת נהיה עם ככל העמים, ואז מה? מי ימלא את הציווי לזכור ולא לשכוח?