אל אל ישראל?

מבין כל השאלות שהעלתה השואה, המשמעותית שבהן היא אולי הפשוטה מכולן: היכן היה אלוהים? במיוחד אמורים הדברים לגבי יהודים דתיים; במהלך השואה הושמדו רוב מרכזי הדת היהודיים, ואחוז הניצולים מקרב היהודים החרדים היה קטן באופן יחסי מאשר בקרב היהודים החילונים. להתמודדות הנפשית הקשה עם האכזריות, הרוע והאובדן נוספה ליהודים הדתיים התמודדות אכזרית נוספת: האם אפשר להמשיך להאמין באל. גדולי הרבנים נדרשו להשיב לאחר השואה על השאלה האנושית הפשוטה - איפה הוא? - כדי לנסות להסביר את הרוע, ובכל זאת להמשיך להאמין, נוצרו תיאוריות שונות על ידי רבנים ופרשנים מזרמים מגוונים.

עוד לפני השואה קבע הרב אברהם יצחק קוק (1865-1935), הוגה הדעות החשוב ביותר של התנועה הדתית-לאומית בתחילת המאה ה-20, כי מלחמה, איומה ונוראה ככל שתהיה, מקרבת את המשיח. לפיכך, המתים והסובלים במלחמה הם צדיקים שמקרבים את הגאולה. תפישה זו עיצב קוק כבר לנוכח מלחמת העולם הראשונה. תחת הכותרת, "אורות המלחמה", כתב במאמרו: "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כוח המשיח...והעולם מתבשם וקול התור נשמע בארצנו. היחידים, הנספים בלא משפט שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בהם מידת צדיקים מכפרת...כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר... ולפי ערכה של גודל המלחמה, בכמותה ואיכותה, ככה תגדל הציפייה לרגלי משיח שבה".

קוק, כדתי-לאומי, איבחן את נוראות המלחמה כשלב שמגבש ומקדם את עם ישראל בסולם הגאולה. העובדה כי 3 שנים לאחר תום מלחמת העולם השניה הקימו היהודים מדינה, השתלבה באופן ראייתו של בנו – צבי יהודה הכהן קוק - שנחשב ממשיך דרכו, את מדינת ישראל כ"אתחלתא דגאולה", קרי ראשית הגאולה.

הרב קוק לא הסתפק בכך, והסתייע גם בהיבטים מן הקבלה להבנת הרוע והאכזריות שבמלחמה והצדקת האמונה. בספרו "ראש מילין" הסביר שניתן לפרש את המתרחש בחיים באופן רציונלי רק בשעה שהחיים מתנהלים כסדרם. אז אפשר לנתח את ההתרחשויות רק לפי הנגלה לעין. אולם בעתות מצוקה ומשבר יש למצוא את הנימוק למתרחש מתוך הסמוי מן העין, לפי סוד התורה שטמון בקבלה. כלומר, מצבי משבר קטסטרופליים הם תעתוע, הם אינם המציאות האמיתית, וכדי להבין מה קורה, למצוא את הצידוק לנורא מכל, יש להבין את הפירוש הקבלי למציאות. בכך הוא חיזק את תפישתו כאילו גם הנורא מכל הוא בעצם, לו היינו מבינים זאת, קירוב הגאולה.

הרבי מנחם מנדל שניאורסון (הרבי מלובביץ' – 1902 - 1994) גדול רבני חסידות חב"ד במאה ה-20, נדרש לסוגייה. לטענתו, השואה מחייבת הערכה בקונטקסט רחב יותר מאשר זווית הראייה ההיסטורית. המשל בו הסביר את עניין הרוע בשואה פשוט: אדם שנקלע לחדר ניתוח, כשהוא אינו יודע שהוא נמצא בבית חולים, וצופה ברופא שכורת את רגלו של החולה למען הצלת שאר גופו – יהיה משוכנע כי הרופא הוא רוצח אכזר; אך אדם שמבין מראש כי מדובר במנתח, ישמח לגלות כי לנגד עיניו התרחש סיפור אחר לחלוטין – סיפור של הצלה מכלייה.

תשובה נוספת שהעניק הרב לשאלה "היכן היה אלוהים בשואה?" נעוצה ברעיון המכונה "הסתר פנים". כלומר, מתוך סיבות שהשכל האנושי אינו יכול להשיג, ישנן תקופות בהן אלוהים מסתיר את פניו מפני המתרחש. בכך, למעשה, חילץ הרבי מילובביץ' את אלוהי ישראל מאחריות לרוע.

הרב אליעזר שך (1894 – 2001), מגדולי הרבנים הליטאיים בעת המודרנית, התייחס לרוע שהתגלה בשואה כעניין דטרמינסטי, קבוע. לטעמו, השואה רק חשפה את טבעם של הגויים. "במשך אלפיים שנה סבל העם מגזירות ושחיטות", כתב, "ומכל אומות העולם לא נמצאה אפילו אחת שעמדה לצד עם ישראל כדי לעזור לו...כי כך מסורת היא אצלנו, מאבותינו וזקנינו, וכך השרישו לנו חז'ל ואין לזוז מזה". במשל אחר הוסיף: "חז"ל אמרו: 'למה נקרא שמו סיני? שממנו ירדה שנאה לישראל. מיום שניתנה תורה לעם ישראל, נגזרה גזירה שתהיה שנאה לעם ישראל". את השנאה הדטרמיניסטית-היסטורית הזו הוא מנמק בכך שהיא באה "מחמת הקנאה של השקר על האמת".

היו לו גם הסברים נוספים. אחד מהם מוכר וידוע: השואה היא עונש על חטאי העם. "בשואה הושמדו ששה מיליון יהודים..מדוע זה קרה? בוודאי שיש חשבון לכל זה, והביאור פשוט: זה עצה של הקב"ה וזה בהכרח עונש".

ובכל זאת, מול הרוע, מוצא הרב שך גם נחמה ועידוד. וזאת, מהטעם המוסרי. "בשעת השואה חשבתי", כתב, "מאושר אני שאני בן מהעם הנרצחים ולא מעם הרוצחים".

אפשר לראות בשלל הנימוקים האלו אמתלות קלושות. אין אלוהים, ואם היה, הוא נספה במחנות ההשמדה כאחד האדם. סביר להניח שיהודים דתיים שנטשו את בית הכנסת בעקבות האסון המשפחתי שחוו – יתקוממו. על איזה עונש מדבר הרב ש"ך? איזה אלוהים גוזר עונש כזה על עמו? אפשר לומר, כגרסת האנטישמיים, שכל טיעוני הרבנים בנושא הם רק הפגנה נוספת של יכולת ההתפלפלות היהודית. אפשר גם סתם להתעצבן.
אבל אי אפשר להתעלם מהכוח הטמון בנימוקי הרבנים. היכולת של הרב ש"ך להצליח לומר "מאושר אני" - דווקא בגלל מה שאירע - היא אולי סוד הקיום היהודי. לאחר השואה רבים, ובהם דוד בן גוריון, העריכו כי היהדות החרדית לא תשרוד. זו היתה אחת הסיבות לכך שהסכים לפטור בני ישיבות מגיוס. הוא לא האמין כי המעטים יצמחו לרבים כל כך. אבל היהדות החרדית רק הלכה והתפתחה. כחילוני שקורא את טיעון ה"מאושר אני" המטלטל של הרב ש"ך, אני יכול רק לקנא בעוצמה המוסרית-אנושית שלו, ולהבין את כוחו על מאמיניו.