עמודו

אני לא עומד בצפירות. כלומר, אם אני מצוי בחברה כשהצפירה נשמעת, אני עומד כדי לכבד את הסובבים; אבל אם אני בבית – ואני משתדל להיות לבד כשמגיעה עונת הזיכרון – אני לא קם.

כשנצפרת הצפירה, המדינה משחקת "דג מלוח" עם האזרחים שלה. מכיוון שהתגובה הראויה לצפירה היא עמידת-דום, האזרח צריך להפסיק את כל מה שהוא עושה באותו רגע. כך נוצר נוהג ישראלי ייחודי – הכוריאוגרפיה של הצפירה: צריך מהר-מהר להניח את מה שיש בידיים ולקום מן הכיסא ולמצוא פיסת קרקע פנויה להימתח עליה בתנועה חדה ולא מסורבלת. המהדרין מכינים את עצמם כמה דקות לפני, דואגים לכך שהמרחב הפרטי שלהם יהיה נקי ממכשולים וידיהם ריקות. מי שנתפס לא מוכן עלול למצוא עצמו עמו?ד-דום בתנוחות לא נוחות ומביכות בעליל.

שהרי הצפירה היא עניין ציבורי. לאיזה עוד מדינה בעולם יש קול משלה? הקול של מדינת ישראל, בו היא קוראת לאזרחיה, היא אותה יבבה מתכתית, לא-אנושית ומבשרת רעות. הקריאה הזו שוטפת את הרחובות ועוצרת – ביעילות גדולה יותר מכל שביתה מגזרית – את החיים במסילותיהם. המדינה נותנת קולה אבל האזרחים מביטים: כל אזרח רואה ונראה בו זמנית. אזרחותו מוצגת לראווה כאשר הוא עומד דום, והוא רואה היטב ששאר האזרחים זקופים כמוהו. המבט נותן תוקף לקול ודואג לכך שאף אזרח לא יעלה על דעתו שלא לכבד את הרגע.

על מה חושבים האזרחים העומדים דום? הם יכולים לחשוב על הנופלים והנרצחים; הם יכולים להתרכז ביציבתם ובחתימת פניהם; הם יכולים לבלוש אחר שאר העומדים ולחלק ציונים; אין זה משנה. המדינה אינה יודעת על מה חושב האזרח כאשר הוא עומד דום. היא יכולה רק לדרוש שיעמוד דום, כלומר להפקיע ממנו את גופו לדקה או שתיים. יותר משהיא אקט של זכרון, או התייחדות – שהרי לא ניתן לדעת על מה חושב האזרח – העמידה בצפירה היא אקט של התאזרחות: שלוש פעמים בשנה האזרח עוצר מלכת ונעמד למשמע הצפירה. בכך הוא מבשר, מדי שנה מחדש, שהוא מקבל עליו את זהותו כיהודי ישראלי על המיתוסים שמונחים בבסיסה, הרי הם השואה ומלחמות ישראל.

רוב האזרחים, אני מאמין, עומדים גם כשהם לגמרי לבד ואין איש רואה. אבל הם רואים את עצמם עומדים, ומכיוון שרק הם שם, הם יכולים להיות בטוחים שהם עומדים מתוך תחושת כבוד אמיתית ולא מתוך רגש חובה. אני לא מתכוון להלעיג את המנהג הזה – אלא שהוא מדגים עד כמה הפנמנו את מבטה של המדינה. אנחנו אזרחים כל-כך טובים, עד שאיננו זקוקים למבטם של האזרחים האחרים כדי להעמיד אותנו במקום. אנחנו עומדים גם כאשר אין לנוהג הזה שום תפקיד חברתי. אנחנו עומדים משום שלמדנו לזהות בין זיכרון לבין המחווה השרירותית, הפורמלית של עמידת הדום. לעמוד דום כאשר איש אינו שם כדי לזהות את המחווה הגופנית פירושו לנהוג מתוך דחף פאבלובי ולא מתוך חשיבה עצמאית; פירושו להחליף את חשבון הנפש שכל אדם צריך לערוך עם מתיו בסדרה של פעולות ריקות מתוכן. אין שום קשר, אני חוזר ומדגיש, בין עמידת דום וזיכרון. אפשר לזכור היטב גם בישיבה. נהפוך הוא, עמידת הדום היא תחליף לחשבון שצריכה החברה הישראלית לבוא עם עברה.

ואלו הסיבות שאינני עומד בצפירה: משום שאני מסרב לזכור דרך הרגליים, או באמצעות הטקסים המאובנים והמחוות החלולות שמציעה לי המדינה. משום שבכל פעם שאני מסרב לפעולה האוטומטית הזו אני חייב לשאול את עצמי אם אני עושה את הדבר הנכון. משום שאינני מוכן לאפשר למדינה לאכלס כל פינה במרחבי הזיכרון שלי ומשום שאינני מוכן שהיא תמדוד אותי גם כאשר אני לבד לגמרי. משום שבימי הזיכרון אני צריך לבחון, בכל שנה מחדש, את זהותי כישראלי וכיהודי. אלה הם ימי העצמאות שלי.