פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון של "ילדה משם" מאת חוה ניסימוב

      שברי זכרונות וקרעי סיפורים של ילדה קטנה, שילדותה עברה עליה בגטו, ובבית משפחה נוצריה. "ילדה משם" מאת חוה ניסימוב

      זיכרון קרוע של ילדה. ילדה בתוך אשה.
      "ילדת שואה"- כרטיס ביקור.
      האמת מתפרקת כל הזמן, חמקמקה. חלקיקים אפו?רים וצבעוניים מרקדים כה וכה, משנים מקום וצורה, פעם שקופים ופעם עמומים, לע?תים הם פיסות מראה קטנטנות, בהן משתקף מצב הרוח. אני עפה לאחור על כנפי אי-הוודאות.

      תינוקת לבנה

      אשה-אמא מספרת: בהפצצה על וארשה, אני תינוקת בת מספר חודשים. האומנת יורדת א?תי למקלט, ואמי עדיין מתמהמהת בבית. כשהיא מצטרפת אלינו למקלט היא לוקחת אותי מזרועותיה של האומנת.
      באותו רגע רועד הבית, פצצה נופלת בסמוך מאוד וזרועה של האומנת, במקום שלפני שבריר שנייה היה מונח ראשי, נפגעת מרסיסים. הזרוע נקטעת מאוחר יותר.
      ראשי וכל גופי מכוסים סיד לבן. אמי לא יודעת אם אני חיה או מתה. היא עולה א?תי לדירה בזמן ההפצצה, ממלאת את האמבטיה וטובלת את כולי במים הקרים. מיד אני מתחילה להניע ידיים ורגליים. אני מחייכת.

      צבעים

      אני מסובבת בידי את הקלידוסקופ?. קבלתי אותו ליום הולדת שלוש מבן דוד שאני כל כך אוהבת.
      אני מקרבת את עיני לפתח המעוגל ורואה תמונה צבעונית מרהיבה. עולם קסום. אני מסובבת את גליל הקרטון ושוב נגלית תמונה צבעונית ויפהפיה. מישהו אומר לי שזו אמריקה. אני מאמינה. אמריקה זה מקום יפה וטוב. כך אומרים. אצלנו רע. אפור.

      אני רוצה להיכנס לתוך אמריקה, ואני מפרקת וקורעת את גליל הקרטון: פיסות נייר צבעוניות מתעופפות ומתפזרות. גם המראות הקטנות מתנפצות לרסיסים. יש לי דם באצבע, אבל אני לא בוכה.

      גטו

      אנשים אפו?רים יושבים על מדרכות, נשענים על קיר. גם ילדים פושטים יד. עגלת מתים עמוסה מתגלגלת על אבני המדרכה. איש זקן שוכב על העגלה מעל אנשים אחרים, וש?ערו הלבן מטאטא את האבנים. אמי מנסה לסובב את ראשי שלא אסתכל, אבל אני רואה הכול.
      אני הולכת עם אימא שלי ברחוב ובו בתים גבוהים ואפורים. המוני אנשים מהלכים ברחוב ונורא צפוף. אני מחזיקה בידי צנוניות אדומות אבל ילדים באים מאחור?י וחוטפים לי.
      חבל, אני חושבת, רציתי לשמור את הצנוניות לילדים שלי. כל האנשים שומרים אוכל לילדים שלהם. אימא שלי אומרת שצוענים חטפו לי, אבל אולי היו אלה סתם ילדים רעבים.

      חלום

      אני בת שלוש. איש מפחיד, ק?טוע רגליים, יושב בתוך ארגז על סף החדר. כולם עוברים לחדר הגדול והמואר ואותי הוא תופס ומכניס לתוך הארגז.
      החלום חוזר אלי מדי לילה.

      אבא שלי

      אנחנו בחנות הבדים של אבא שלי. דמותו עמומה ומטושטשת. יש לו שיער שחור, חלק. כולם אומרים שאני דומה לו. שיש לי עיניים יפות כמו שלו.
      מישהו אומר לי שאני הדבקתי את אבא שלי במחלת הטיפוס.
      אנחנו שוכבים באותו חדר ואני מסבה מבטי לקיר ונרדמת. כשאני מתעוררת, אני מסתובבת אל אבא שלי אבל הוא כבר איננו.
      "את תוכלי לדבר אליו אך הוא לא יענה לך," אומרת אמי, כשאנו הולכות לבית הקברות.
      בדמיוני אני רואה את אבא שלי שוכב על מיטתו באלכסון, בבגדיו. אני מדברת ומדברת והוא לא עונה.

      יער

      בית קברות ענקי. יער-מצ?בות ועצים מאו?פק עד אופק.
      מתחת לרגל?י מרשרשים עלים מצהיבים וחו?מים. אני מנופפת בנייר ועליו מספר הגוש והחלקה. אמנם מספר הקבר חסר, אבל אני בטוחה שאמצא את המצ?בה של אבא שלי.
      עשרות שנים חלפו. כמו שיכורה אני תועה בין המצבות העתיקות. רבות מהן שבורות והשמות מטושטשים או אינם. כה קל ללכת לאיבוד ביער הדומם הזה.
      אני לא מוצאת.
      כשאני חוזרת ארצה אומרת אשה-אמא: "למי היה כסף למצ?בות בימים ההם, אולי היה רק מקל על הקבר..."
      אני לא מוותרת: הרי יש בידי נייר עם סימון של גוש וחלקה.
      מנהל בית הקברות אומר: "עכשיו סתיו, עלים מכסים את הקרקע, קשה לחפור ולחשוף קברים."
      אני חוזרת בחורף.
      מנהל בית הקברות אומר: "את לא רואה, השלג מכסה א?ת האדמה."
      אני חוזרת בקיץ, אך מנהל בית הקברות פ?ו?טר מעבודתו ולקח איתו את כל הרשימות.
      שוב אני באה בסתיו, א?תי מגיעה קבוצת בני נוער. בידיהם חופרים בין שכבות העלים, מעמיקים בקרקע הלחה. גשם שוטף יורד אך אנו ממשיכים לחפור.
      "סליחה שלא מצאנו, " אומרים הנערים והנערות ומשפילים מבט.
      יותר אני לא מחפשת. לא הקמתי מצ?בה לאבא שלי, אלא לוח זיכרון על החומה המקיפה את בית הקברות.

      אביב, קיץ, סתיו, חורף. אבא שלי לבדו.
      רק ידיד?י הפולנים מגיעים לע?תים, מ?ניחים פרח ומדליקים נר לזכרו.


      "ילדה משם", מאת חוה ניסימוב. איורים: עפרה עמית. הוצאת מקטרת