והיא שעמדה

את הצפירה של היום העברתי בשדרות ח"ן. לא כולם עמדו. למען האמת אישה בלונדינית אחת עם עגלת קניות המשיכה ללכת עד שננזפה על ידי זקנה אחת (שגם היא, למרבה האירוניה, אחזה עגלת קניות), כי בתל אביב, מה'לעשות, באיזורים מסוימים אי אפשר להימנע מזקנות פולניות שאוהבות לגעור בכולם, במיוחד בצעירות מהן. במיוחד אם הן בלונדיניות. במיוחד ביום השואה. מולי עמדו שתי נשים שלאורך כל הצפירה דיברו רוסית, או פולנית, או רומנית, או מי יודע איזו שפה. וכן זה הפריע לי. וברור שלא נזפתי בהן, בכל זאת צפירה. אבל יותר הפריע לי שמהמכוניות שעצרו ברמזור הגיחו בהדרגה הנהגים, כאילו הם עושים טובה. כאילו לעצור את האוטו זה מספיק. כאילו הצפירה הזאת מעכבת אותם.

לא רק הנוף התל אביבי משתנה ומכיל אנשים שהם "חדשים" בצפירות, שלא יודעים מה פשר הרעש הזה, שלא מבינים את עומק האובססיה הלאומית שלנו עם "לזכור ולא לשכוח". גם ישראלים מסתבר שואלים את עצמם למה לעמוד שלוש פעמים בשנה, למה להסכים ל"הפקעת" חמש הדקות האלה מידי שנה (למתקשים - מתמטיקה מהירה של צפירות – שתי דקות ביום השואה, דקה אחת בערב יום הזיכרון, ועוד שתיים ביום הזיכרון). צודק נמרוד לין כשהוא תוהה למה "לזכור דרך הרגליים" ולשחק "דג מלוח" עם המדינה נבחרה כדרך ההולמת ביותר להביע הזדהות.

נכון, לעמוד בצפירה זה לא נוח. יש משהו מביך בעצירה הכפויה הזאת שמתגבר בנוכחות אנשים שאתה מכיר, מין מודעות עצמית מוגברת, מתובלת ברגשות אשמה לאומיים: כי לא רק שרדנו את הנאצים, וירינו ובכינו אלא גם תמיד בדיוק מגרד ברגל/ נכנס משהו לעין/ נזכרים באיזה סידור שצריך להספיק לעשות. ואולי אנשים מסוימים עושים טובה כשהם עומדים בצפירה. מצידי שיעשו. העיקר שיעמדו. כי במדינה בה הרעש גובר על השקט, חמש דקות שנתיות של צפירה הן אולי המוצא האחרון להשתיק את הברברת, את המילים הריקות, את הלהג. כי אולי צריך רעש מעצבן, לא טבעי, לא אנושי ועמידה מאולצת קולקטיבית כדי לעמוד מול שחיקת המילים והתרקנות המשמעות.

ואל מול מדבקת דם המכבים המהוהה ו"היזכור" ושאר הסמלים והמילים שלא מצליחים להנכיח או להחוות בכלל את ממדי האובדן שאנשים מסוימים חשים מידי יום - אנחנו המדינה היחידה המבקשת (תובעת?) מאזרחיה, מבקריה ועובדיה הזרים להחוות בגופם, לוותר על היכולת לזוז ולדבר - כי כל השאר אולי באמת כבר לא שווה כלום. ואולי הצפירה שבה אנחנו נדרשים לנהוג כקולקטיב ולא כאינדיבידואלים - לבטל את עצמנו מול הכלל - היא אחד הרגעים הבודדים של מכובדות בישות המזיעה הזאת שנקראת ישראל. גם אם לא נוח לנו. בעיקר כי לא נוח לנו, לכל אחד מאיתנו, ולכולנו יחד.

אז כן חמש הדקות הארוכות האלה תמיד מרגישות יותר ארוכות מהמשך האמיתי שלהן. הרי יש דריכות כזאת לפני הצפירה, מין קליימקס לאומי, ו- תודו- יש גם רווחה כזאת אחרי, שהיא כמו אורגזמה לאומית (שבאה לידי ביטוי גם בצימוד המופרע למדי של יום הזכרון וחגיגות יום העצמאות). ולא, לא תמיד נעים להיות חלק מזה, אבל אם ההסתפחות בקולקטיב הישראלי הקלסטרופובי למספר דקות היא חובה אזרחית, אז יותר משבא לי לשלם מס הכנסה או שהתחשק לי לשרת בצה"ל, אני גאה לעמוד בצפירה. בחמש הדקות האלה קצת פחות דחוף לי להרגיש אינדיבידואלית ואני מרשה למדינה וסוכניה לשחק איתי ב"אח גדול" ולבדוק אם הגוף שלי מראה שאני כביכול "זוכרת". כי אולי אין דרך חזקה יותר לזכור מאשר דרך ה"לא" – לא-לדבר-לא-לזוז-לא-להיות-אינדיבידואלים לכמה דקות. והצפירה הזאת, שאגת הצופרים עוכרת השלווה מכריחה אותנו להתעסק עם מה שיש ומה שאין, עם מה שהיה ועם מה שיהיה. אז בחיאת אנשים, תעמדו בצפירה, ומצידי שיהיה לכם לא נוח. גם בקרית שאול צפוף ולא נוח, גם ברכבות למחנות לא היתה מחלקת עסקים.