דם על הפסים

כולנו גדלנו על מסורת של סינגר-סונגרייטרים, בה העובדה שהכותב והמבצע הם אותו אדם אמורה להבטיח אמינות והתכוונות, ולכן גם איכות. זמרים או להקות שמבצעים שירים שהם לא כתבו מריחים אוטומטית כמו פופ מסחרי ומיוצר, למשל להקות בנים/בנות או כוכבניות שהביאו אותם בשביל הציצקעס והבלונד. אפילו הבריטניות והאגילרות מנסות פה ושם לכתוב שירים בעצמן, כדי להראות יותר רציניות ומכובדות. לא רק שהסינגר-סונגרייטרים שינו את התפיסה על פיה מוזיקה פופולרית נועדה להיות בידור ותו לא, הם גם ביטלו את ההנחה על פיה זמר צריך "לדעת לשיר". קול הצפרדע של בוב דילן – שהתכתב עם זמרי פולק משנות העשרים אך היה די חסר תקדים בעולם הפופ - מעולם לא עמד בדרכו.

דילן הוא אחד הפרוטוטיפים הבולטים ביותר של דגם הסינגר-סונגרייטר, אם לא הבולט שבהם. מנגד עומד בריאן פרי, שהוא זמר ש"יודע לשיר", וגם עושה את זה מאוד מאוד יפה. על אף שפרי הוא גם כותב שירים מצוין (הוא כתב את “Slave to Love”, “Mother of Pearl”, “Love is the Drug”, ואינספור אחרים), הוא ידוע בעיקר בתור ווקאליסט, בין אם כשהוא עומד בחזית רוקסי מיוזיק ובין אם לבדו.

פרי הוא סוג של Crooner – זמר המבצע שירי פופ מוכרים. המונח הזה תמיד היה נחשב דרוגטיבי ואפילו פרנק סינטרה, שעונה היטב להגדרה והביא לה כבוד לא מבוטל, לא אהב להיחשב קרונר. לפרי, יש להניח, אין בעיה עם זה. הוא אוהב לבצע שירים פופולאריים - לפני כמה שנים הוציא אלבום קאברים לשירים משנות השלושים, ואפילו אלבום הסולו הראשון שלו, "These Foolish Things", אותו הוציא ב-73' כשעוד היה הסולן של רוקסי מיוזיק, הוא אלבום קאברים. הוא נפתח, אגב, ב"A Hard Rain’s A-Gonna Fall" של דילן. לא פחות ולא יותר.

למרות שהסינגל הראשון שהוציא בקריירת הסולו שלו היה קאבר לדילן, לא מעט אנשים עדיין מרימים גבה בפליאה לנוכח העובדה שבריאן פרי משחרר אלבום שלם של קאברים לדילן. זה, אגב, אקט שהרבה אמנים ולהקות כבר עשו, ביניהם רובין היצ'קוק, ג'ואן באאז, הגרייטפול דד, ה-Byrds, ג'ודי קולינס ואפילו פרויקט הגומייה, שהוציאו בתחילת העשור אלבום של גרסאות עבריות לשירי דילן בשם "רוחות של טמטום". אין כמעט מדינה על הגלובוס שאמניה המקומיים לא תרגמו את שירי דילן לשפתם, ואפילו יש אלבום שלם של שירי דילן באספרנטו!

הפליאה נובעת, מן הסתם, מן ההבדל המהותי בין דילן לפרי, שהוא כל כך בולט וברור שכמעט מיותר להסביר אותו. אין ספק שיש משהו צורם בשילוב הזה. בעוד דילן מייצג מחאה, מודעות חברתית, מחויבות ואנטי גנדרנות פולקית, פרי הוא ההפך המוחלט - סוג של דנדי בריטי פתייני וחלקלק עם טונות של סטייל ושיער נהדר - עד עצם היום הזה! - שהקול שלו משלב רומנטיקה עם ריחוק קולי בצורה שיכולה להמיס את התחתונים מכל אישה (גם לדילן, כמובן, יש אפקט על הליידיז, אבל מסיבות אחרות לגמרי). ועכשיו שגילינו שפרי גם בקטע של נאצים, אז בכלל.

את העוקץ והחומצתיות של הביצועים המקוריים ואת השירה הקשה והמחוספסת והאינטונציה המזלזלת של דילן מחליפים הביצועים הקטיפתיים של פרי. בשירי המחאה זה עלול להיות בעייתי, ובמקרים מסוים הביצועים של פרי נשמעים כמו מחאה בורגנית ריקה ומזכירים דיוני סרק על אי צדק חברתי במסיבה. פרי, מן הסתם, מודע לבעיה, ולוקח אותה בהומור. באתר הרשמי שלו כתוב שהוא מעולם לא פגש את בוב דילן. בתשובה לשאלה מה הוא היה אומר לו אם היה פוגש אותו, ענה פרי: "אני מקווה שלא איכפת לך".

מצד שני אפשר להעריך וליהנות מהעובדה שפרי לא מנסה להידמות לדילן ולא מנסה לקרב את השירה העצלה והמתפנקת שלו לעבר האנפוף העצבני של דילן. ובשירים מסוימים, באלה הנוגעים לענייני הלב, כמו "Simple Twist of Fate" מ"Blood on the Tracks", דווקא הביצוע של פרי יושב על השיר הרבה יותר טוב מזה של דילן.

ב”Dylanesque” לא הלך פרי על השירים הצפויים ביותר. מתוך עשרת השירים של דילן שזכו להכי הרבה ביצועים (במקום הראשון, אגב, עומד "Blowin’ in the Wind" עם 375 ביצועים מוכרים), בחר פרי שניים: "Knockin' on Heaven's Door", אותו ביצעו מעל 150 אמנים מוכרים, בינהם גאנז נ' רוזס, הגרייטפול דד, בוב מארלי, אריק קלפטון, פינק פלויד, טלוויז'ן, בון ג'ובי, סיסטרז אוף מרסי, אבריל לאווין ומאיר אריאל; ואת "All Along the Watchtower", אותו עשו כבר יו-2, ג'ימי הנדריקס, הדייב מתיוס בנד, פרינס ואחרים. הראשון קיבל מידי פרי ביצוע קולי שנמנע מהמלודרמטיות שמרבית הקאברים הלבישו עליו, והשני קורץ לקאבר האלמותי של הנדריקס, לא פחות מאשר למקור, מה שמוכיח שלעיתים קאברים הופכים לחלק מהקאנון לא פחות מהביצוע של מי שכתב את השיר. אבל את זה אנחנו יודעים עוד מהימים שפרי הפך את "Jealous Guy" של ג'ון לנון לשלו.

האלבום הוקלט בשבוע עם הלהקה שמנגנת איתו בהופעות, שהיא הצד החלש של כל הפרויקט הזה. בין אם אתם רואים בביצועים של בריאן פרי חילול הקודש, או שאתם מאלה המתמוגגים מכל צליל היוצא מפיו – בריאן פרי הוא בריאן פרי והוא עושה את שלו נאמנה. העיבודים והנגינה, לעומת זאת, לא עושים צדק לא לשירים של דילן ולא לשירה של פרי, ומעלים געגועים לימים בהם קולו המשגע של פרי נשען על הנגינה של בריאן אינו ופיל מנזנרה.

בחלק גדול מהשירים אפשר לשמוע שפרי הזדקן (זה בולט במיוחד ב”Make You Feel My Love” ו”Positively 4th Street”), אבל מלבד כמה מקומות בהם 61 שנותיו גורמות לקולו להיסדק ולהישבר, פרי עדיין נותן את האינטרפרטציה הקלאסית שלו, עם קולו הרוטט והמפתה. בוב דילן ממש לא התכוון לזה ככה, אבל אם אתם רוצים לשמוע את שיריו מול אח בוער, כשאתם שכובים במערומיכם על שטיחון מפרוות דוב קוטב לבנה עם כוסית ברנדי ביד, בריאן פרי יגשים לכם גם את החלום הזה. גבלס היה מת על זה.

בריאן פרי, “Dylanesque” (הליקון)