איב סן לורן

אם יש משהו יותר פאסה מלהתלהב מדי ג'יי מפורסם שמגיע לארץ, זה לנחור כלפיו בבוז. במהלך השנה האחרונה נתקלתי לא פעם בטיפוסים שבטוחים שמד ההייפ העולמי עובר דרך חור התחת שלהם ומסננים משפטים כמו "מה, אתה עדיין הולך למסיבות? זה לא נגמר? כי אני תופס מעצמי בן אדם מעודכן ועכשיו אני בעניין של רוקנ'רול".

אז ככה, רק בשביל הידע הכללי והמחויבות של וואלה! תרבות כלפי הקוראים שלה, נציין שהשנה האחרונה היתה אחת המרתקות בתחום הטכנו וההאוס, הן מבחינה יצירתית – דניס פרר, קריזמה, ווינס ווטסון, מרטין בוטריך ומתיו "אודיון" דיר למשל, והן מבחינה מסחרית – צמיחה חסרת תקדים במכירות מתוך מדיום דיגיטאלי (הרבה בזכות אתרים כמו ביטפטורט), הקיץ הכי מטורף שאיביזה ראתה מאז 88' ותסיסה טכנואידית מחודשת של ברלין, העיר שבה הכל קורה כמה שנים לפני. לא, כנראה שזה עדיין לא נגמר.

הרבה זמן שלא התרגשנו מביקור של סופרסטאר די ג'יי, בעיקר בגלל שסופרסטארים אמיתיים, ואני לא מתכוון לכל מיני הולנדים מעופפים שמגיעים למסיבות גני התערוכה, לא בדיוק נחתו כאן. אחד מתוצרי הלוואי הטובים היחידים שהולידה האינתיפאדה השניה בתרבות המקומית, הוא חוסר התלות ביבוא והסתמכות כמעט עיוורת על כשרונות מקומיים, שהשכילו לצמוח לתוך המצב (האינטרנט הזה, זה משהו). אם בעבר ללא שם מחו"ל – לא משנה איזה - לא היה טעם בכלל לפתוח קופות, הרי שכיום לא נראה שלמישהו בדיוק אכפת מי מתקלט, כששמות די ג'ייז מדרג הביניים הם לא יותר מהוצאה מיותרת עבור המועדון – גרורות שנשארו מהתקופה ההיא.

הכל טוב ויפה, עד שמגיעה לכאן פרסונה כמו לורן גרנייה (יום שישי, מחצות, האומן 17) וטורפת את הקלפים. גרנייה, ואני חושב שאני לא מגזים כשאני מכנה אותו כך, הוא אחד מעשרת הדי ג'ייז הטובים בכל הזמנים וסט שלו מחייב התייצבות. בואו נעזוב ביבלוגרפיות ודיסקוגרפיות לא רלבנטיות – התחיל בסוף האייטיז בהאסיינדה במנצ'סטר, ייסד את הלייבל המוערך F-Comm, אחראי ללהיט חסר המעצורים "The Man with the Red Face" - ונתרכז בעיקר – האיש נמצא בקלאבלנד מימים-ימימה, ובניגוד לווטרנים דוגמת פול אוקנפולד, מעולם לא איבד את הפאסון.

נדמה גם, שמועדון גדול כמו האומן, תפור היטב על מידותיו (וזה לא שהוא לא יכול היה לנגן סט היפ-הופ וFאנק שהייתם משפריצים ממנו ניטים בברזילי, אבל חבל) – הרבה האוס וטכנו חדש ואיכותי (חשבון הבנק שלי וראשות הדואר עדי שיש לא מעט מאלו עכשיו), צרורות של קלאסיקות וגם פה ושם איזה קטע דיסקו שיזכיר לכולנו מאיפה באנו (אגב, אל תתפלאו אם הוא פתאום מגניב פה ושם איזו קלאסיקת אסיד-טראנס). רק לשם המחשה עד כמה גרנייה עדיין רלבנטי, בדצמבר האחרון כשהייתי בלונדון, בניתי חזק על מסיבה בכיכובו ב-The End, אבל תור של שלוש פעמים מסביב לבלוק חשב אחרת. אלוהים וחברה שלי יודעים כמה שאני מחכה למסיבה הזו. הגיע הזמן שגם אתם.