איך זה קשור לגלובליזציה?

ביום חמישי (30 באוגוסט) בחצות יוקרן בסינמטק תל אביב אחד הסרטים הבריטיים הטובים והמשפיעים ביותר של כל הזמנים. ב-68', במקביל למרד הסטודנטים בפריז, התארגנויות אנטי-מלחמתיות באוניברסיטאות בארצות הברית וכמויות גדולות והולכות של סטודנטים בריטים שמחליטים לתלות פוסטרים של צ'ה גווארה על הקיר בחדרי המעונות שלהם, יוצא הבמאי הבריטי לינדזי אנדרסון, שנפטר ב-94', עם "והיה אם..." - יצירת מופת של מרד נעורים והתקוממות נגד דיכוי. ולא רק שמדובר בסרט פורץ דרך, זהו גם הסרט שהציג לעולם את מלקולם מק'דאוול (שלוש שנים לפני "התפוז המכני"), שיש המאמינים שהוא עשה כאן את תפקידו הטוב ביותר.

ב"והיה אם..." (“If…”), שמושפע מסרטו הצרפתי הקלאסי של ז'אן ויגו, “Zero for Conduct”, אנחנו זוכים להכיר מבפנים את אורח החיים הלא כל כך סימפטי של פנימיות לבנים באנגליה, בהן התעללות והשפלה הם חלק מהשגרה, בין אם היא מופעלת מלמעלה - מהמנהל, המורים והצוות - או שהיא חלק מההיררכיות החברתיות בבית הספר. העריצות והדיכוי הממסדיים וההתנגדות המוחלטת לאינדיבידואליות צורמת כמובן פי כמה על רקע החופש של הסיקסטיז.

מלקולם מק'דאוול הוא התלמיד מיק טראביס (שקיבל מחווה נאה כשהאנטי-גיבור של רוברט דה נירו ב"נהג מונית" קיבל את השם טראביס על שמו), שכל העסק הזה לא בשבילו. טראביס מעולם לא השתלב היטב במערכת החוקים הנוקשה והמגוחכת של מערכת החינוך הבריטית - שמבחינת אנדרסון מהווה מיקרוקוסמוס לחברה המעמדית של אנגליה כולה - ומנסה לחיות על פי מערכת ערכים שבנה לעצמו, שבנויה על האמונה שסקס ואלימות מביאים אל החופש האמיתי. אחרי שהוא וחבריו מוענשים באכזריות על ההתנהגות שלהם, מגיע המרד האמיתי, שמהר מאוד הופך מהתקוממות חמושה לאנרכיה של ממש.

כמנהגו של אנדרסון, מתחלף הסרט מדי פעם משחור-לבן לצבע ובחזרה, ובין הסצינות הריאליסטיות הקשות שתולות סצינות פנטזיה מדהימות. בתור מי שעבד בתיאטרון והושפע מברטולד ברכט, למד אנדרסון לעשות שימוש באמצעי הזרה ברכטיאניים, שהמטרה שלהם היא למנוע מהצופה לשקוע בעלילה, כדי שלא יפספס, חס וחלילה, את המסר הפוליטי. בקשר אלינו, לפחות, אין לאנדרסון מה לדאוג. אנחנו אלופים בלקלוט מסרים פוליטיים.