"שבועה" הוא לבטח סרטו הטוב והשלם ביותר של שון פן, שחקן מוטרד שהופך אט-אט לבמאי בעל סגנון פרטי מאופק ומלנכולי. "שבועה" הוא גם העבודה הטובה ביותר של ג'ק ניקולסון מאז "שומר הדרך" - שיתוף פעולה מוקדם יותר בינו לבין פן. ב"שבועה" עובר ניקולסון לשלב האחרון בקריירה הקולנועית שלו ומעמיד פרסונה מיוסרת, מוטרדת ובלתי משוכללת בעליל, אנטי גיבור שהחיים חולפים על פניו, ממש כמו נעוריו. הסקס אפיל שלו ותדמית הג'וקר מכופף הבננות מאחוריו, לפניו - השקיעה היפה ביותר שלו. ניקולסון מתמסר למצלמה האיטית והאפלה של כריס מנגס, חורק את שירת הברבור שלו בהשלמה של דמות מיתולוגית שהשנים הפכו לבשר ודם. "שבועה" הוא גם הסרט הכבד ביותר מנשוא בו צפיתי זה זמן.
הבחירה של פן בניקולסון להוביל פרויקט שלישי בבימויו מעידה לא רק על בטחונו של פן ביכולותיו המגוונות של ניקולסון ובמנעד הרגשי הרחב שלו, אלא גם ביכולתו של פן לפרספקטיבה תרבותית ותקשורתית, המודעת לאיקוניזציה של ניקולסון בהוליווד ולאימאג' הקולנועי הכמעט סטריאוטיפי שלו, ועושה יד אחת עם השחקן עצמו כדי לנתצם ולהעמיד מולנו שחקן המכרסם בתדמיתו הזוהרת באופן אירוני, כמעט מקאברי. אולם ככל שגסיסת חיצוניותו והכרסום בשארם הניקולסוני הבלתי נדלה הולכים ומתגברים, עולה כוחו של הסרט, בשל העומק שמביא איתו השחקן הראשי, משוחרר מהצורך לרנסנס את עצמו או לברוא את עצמו מחדש, נדמה כי פן סייע לו לגלות את האני האמיתי שלו.
פן מגייס סוללת שחקנים מפוארת להישג הקולנועי האמיתי הראשון שלו כבמאי - ניקולסון, כאמור, הוא ג'רי בלאק, בלש משטרה ערב יציאה לגימלאות, הנקלע בעל כורחו לחקירת רצח ילדה. בניסיו דל טורו מבריק בתפקיד עבריין הצעצוע עליו מולבש התיק, וסם שפרד הנפלא (ספר רשימות מהפנט שלו בפרוזה יצא בהוצאת "בבל") מגלם את דמותו של חברו ומפקדו הוותיק של ניקולסון, המשמש לו אלטר-אגו ומראה מצפונית המשקפת לו את התנהלותו הרגשית. הלן מירן נותנת את הקטע הטכני - אך האפקטיבי - שלה, בתפקיד פסיכולוגית המסייעת לבלאק לרדת עמוק יותר לנבכי נפשו. אך בעוד שפרד משמש לו כנתב וכפנס באפלה, מירן גוררת את השוטר המתבגר לתהומות של מיוסרות טראגית כמעט, שבויה בלולאת הפתוס הפרטית שלה.
השבועה המובטחת בכותרת הסרט מתייחסת לנדר שמציב בלאק, עומד חסר אונים מול יגונה של האם השכולה, למצוא את רוצח בתה הקטנה ויהי מה. קורבן של יצר ההרס העצמי שלו והמוסר הארכאי שלו, הופכת השבועה של בלאק לאובססיה, ובמהלך החקירה הוא מגלה אם צעירה (רובין רייט הטובה - עם הקריירה המוחמצת) ובתה הקטנה, ומפתח עמה מערכת יחסים של הגנה עליה מפני הרוצח במסווה של חקירה, ואולי להפך. ככל שהולכת החקירה ומעמיקה (היא אינה מסתבכת), והקשר עם האם הצעירה הופך למשמעותי יותר עבורו - לא בממד הרומנטי, אלא בהקשר של גירוש השדים הפרטי שלו - טובע בלאק בים האבל והחרדות הפרטי שלו ומנסה, תוך טביעה, להציל את חיי האחרים.
"שבועה" אינו מתכתב עם ז'אנר סרטי השוטרים, המתח או התעלומה. אם כבר, יש בו משהו מהכאוטיות הפנימית של "בדרך למטה" - שם מגלם רוד שטייגר את דמות השוטר שערב יציאתו לגימלאות נקרא לדגל בפעם האחרונה ונקלע לחקירה המשמעותית ביותר בחייו - ומהאנטי הרואיזם המכוון של "הבלתי נסלח", המציג נמשל לקריסת גיבורי הנעורים שלנו ואמריקה כולה. "השבועה" מעמיד את תודעתו של הבמאי מעל התסריט והעלילה ועושה שימוש בשחקנים - שכמעט כולם מוציאים מעצמם את המיטב - כדי לשקף את חזון האפוקליפסה הנפשית שלו. כבמאי של שחקנים, פן מאפשר לניקולסון להיות אותנטי וברגעי ההתעלות האמיתיים שלו, נוסק הסרט לגבהים לא מקובלים, בוודאי בקבוצת סרטי הקיץ המשועבדים לרואה החשבון של האולפנים.
תהייה לסיום: מדוע התעקשו מפיצי הסרט לתרגמו "שבועה" בעוד באנגלית שמו THE PLEDGE? נגמר הכסף לדיו בשביל ה הידיעה?
בחייאת ג'ק, תעשה פרצוף מ"הניצוץ"
30.8.2001 / 9:52