עושה שוק

אם היה אי פעם דבר כזה היפ הופ מתקדם, טימבאלנד היה צריך להיות הסיד בארט שלו. כמעט עשור שטימבו חוקר את הביטים באובססיביות אנאלית - משלחת של איש אחד במסע אחר מסתרי הקצב והסאונד. טימבו נמצא תמיד צעד אחד (לפחות) לפני כולם, מקדים את הסאונדים שישלטו ברחבות וברחובות בכמה חודשים. הוא גם זה שאחראי במידה לא מבוטלת ללגיטימציה מקיר לקיר לה זוכים ג'סטין טימבו (בצדק) ונלי פורטדו (המממ) - כמה ביטים של האיש הפכו אותם, משל היה מיקי בוגנים עם מגע מידאס בקצות אצבעותיו, מבובות פופ למפלצות תהילה מקובלות, ולעזאזל, כאלו פ'אנקיות. ועוד לא דיברנו על מיסי. או על מאגו.

אז כן, טימבו הוא מפיק ההיפ הופ הכי יצירתי, חצוף ומעיז שפועל היום. אין עוד מלבדו, והיחידים שמתקרבים אליו הם אאוטקאסט, אבל פופ וצליל מועדונים הם לא דברים שמעניינים את שני הדופ-בויז בקדילאק. גם הנפטונז, למרות שיש להם בקנה מספר גדול יותר של להיטים, עוד לא הוציאו משהו שמתקרב ל-"Get Your Freak On ". ולחשוב שפעם פארל וטימבה היו חברים בלהקה בשם "Surrounded By Idiots". שנה אחר כך והשם הזה נכון יותר מאי פעם.

מהמוזיקה שהוא עושה בשאר שעות היום נדמה כאילו הוא אוכל לארוחת הבוקר את קוביות האנרגיה שהשקרניקים ניסו לגנוב מכדור הארץ שלנו. טימבלנד מחובר למשהו אחר. "The Rain" ,"She's a Bitch" ו-"Cop That Shit" של מיסי, "Big Pimping" של ג'יי זי, "Try Again" של אליה, "Roll Out" של לודה ו- "We Need A Resolution" ו-"Cry Me Ariver" בגזרת הבלדה. כולם רגעים מכוננים בתרבות הזאת, שירים שהם גדולים הרבה יותר מלהיט ארעי כזה או אחר. ועוד לא אמרנו כלום על "Sexy Back".

הסינגל הראשון מהאלבום האחרון של ג'יי.טי חולש כאן על ארבעת הקטעים הראשונים באלבום הסולו החמישי של טימבו,"Shock Value " ומוכיח אקסיומה נוספת של מפיקים שהאגו עולה להם, בצדק כמובן, לקצה הגולגולת. האלבומים שלהם, בניגוד מוחלט למושלמות של טראקים ואלבומים שהפיקו לאחרים, כמו להכעיס, תמיד נשמעים פחות טוב. במקרה של " Shock Value" זה בולט עוד יותר, לעומת "FutureSex/LoveSounds " של ג'יי טי.

בחלוקה גסה מדובר כאן במקרה קלאסי ומקומם של חצי אלבום טוב, וחצי פחות. 18 שירים. ראבאק, בתור מי שלא מפסיק לעבוד עבור אחרים, לא פלא שטימבו לא חתום על כל השירים כאן, אלא בוחר רק לשיר - אם זה המונח הנכון לדקלום המונוטוני שלו - עליהם. כנראה כנראה שיש משהו בדבריו של 'סופר פרודוסר' סקוט סטורץ', מי שעבד עם טימבו בעבר וכיום הוא יריבו הגדול, ואמר זאת במפורש בשיר הדיס שלו "Built Like That". טימבו, לפחות לפי חציו השני של האלבום הזה, נמצא בבעיה. זה כמובן לא מפריע לו לפתוח כמו מניאק ולרוץ לרחבה עד הסוף וכל זה תוך שלושה שירים ראשונים, שמרגישים כמו ריקוד אינסופי אחד ארוך. לא יודע איך הוא עשה את זה, אבל מבעד לסימפול של נינה סימון, אותו אחד שקנייה לקח ל-"Get By" של טאליב, מסתנן המשפט "היי טימבו לאן אתה רץ?", שסביבו חג כל האלבום הזה.

ההמשך, גם הוא כמו התוכנית המיתולוגית "על בטוח", לא לוקח סיכונים, וג'סטין - ביצה שהפכה לתרנגולת זהב - לוקח את מושכות הקול על כתפיו ומעמיס את נלי פורטדו ליציאת טילים עם השם הבלתי ניתן לוויכוח "Give It To Me". הוא נעצר רק בשנייה האחרונה של "Release" - עוד שיר שמילה ניצחון כבר נמצאת בתוכו, בילט-אין - עם ה-"היי" הזה, שג'סטין מחווה לג'יימס בראון ומייקל ג'קסון, שני אליליו השחורים ממנו, מי יותר ומי פחות.

שיר הפוגה והסקסי-טיים של ג'סטין מוחלף במשהו אפל יותר, "Bounce" - בשקט הביט (לא השיר) הטוב ביותר ב-"Shock Value". בביט הזה שומעים משהו חדש מטימבו, ואצלו חדש זה משהו שטרם נשמע מעולם, כשהדבר היחיד שמעיב עליו, הוא דווקא הפלואו השחוט של דרה (שוב אמינם או ג'יי.זי היו עסוקים ודרה נשאר עם מילים מטופשות אותן הוא מותח עד הגבול), ג'סטין ב'הוק' שחוק מדי, טימבו שלא יודע לשיר. מזל שמיסי מצילה את העניין בשורה המנצחת "Hold up/Hell Nah/Like Brittney Spears, I wear no drawers”. לא נעים. עוד יותר לא נעים לשמוע את טוני יה-יו, אחד מהאווילים היותר מרשימים שההיפ הופ בורך בו, הורס בית מצוין של הבוס שלו, פיפטי סנט, ויחד עם טימבו לוקח את "Come And Get Me" למקומות שהמילה מיקסטייפ באה בהם יותר טוב. משם זה מתחיל לג'עג'ע.

אפילו אצל קילר כמו טימבו מגיע הזמן הבלתי נמנע, זמן הפילר. להוציא את הרגעים עם מאגו, שותפו של טימבו, השירים הבאים הם סוג של רגעים מביכים שהסיבה לקיומם היא, כאמור, שופר האגו המוצדק של האיש. והתוצאות מדברות בעד עצמן. ה"הייבס" בשיר איום ונורא, אלטון ג'ון (לפחות זה מה כתוב) עם שיר תמוה אשר בתחילתו טימבו מתייחס לסר אלטון ג'ון כמו אל ביץ' ו"סקרים", שנשמע כמו שארית נלי פורטדו מחוממת. קיצי החתולה שלי לא הייתה מרעידה את שפמה בכיוון וזה לא שהיא כזו בררנית.

לא יודע מה טימבו ניסה להשיג עם האלבום הזה, שכבר לא היה לו בעבר. כבוד? כסף? תהילה? נשים גם ככה לא נראה לי מעניינות אותו (אלא אם כן הן באות בתוך תא ההקלטות). כל זה היה לפני וכנראה יישאר אחרי עוד אלבום סולו די מאכזב של האיש שכל כך נהנה להפתיע את העולם. חפיף דליל, נחכה לביט הבא.

טימלבנד, "Shock Value" (הליקון)