הדבר היחיד שמבטיח את השלווה בעיר-האושר, שם מתרחשת עלילת 'בנות הדרקון', הוא קורבן של ילדה פעם בשנה לטובת הדרקון האכזרי הגר בפאתי העיר ליד האגם. כמסורת מימים ימימה שכל ניסיון להתנגד לה עולה בדמים רבים נבחרת כל שנה ילדה בגיל שמונה עד אחת עשרה ומושמת בחדר הנידונות שם היא מחכה לשיירה שתצא לעבר האגם ושנושאת את המתנות השנתיות עבור הדרקון. הילדה נכלאת בכלוב של זהב ומובלת לעבר גורלה המר: היא חייבת לשרת את הדרקון למשך שנה תמימה ובסופה, כשמגיעה הילדה החדשה, כל שנותר לה הוא לקוות שסופה יהיה מהיר בעוד הילדה החדשה צופה בילדה הותיקה נטרפת לעיניה.
מרתה, אמל ולילי הן שלוש ילדות ש'זוכות' להיבחר להיות בנות לדרקון. אבל בניגוד לתרבויות אחרות ואגדות דומות לא מדובר בבנות היפות והמוצלחות של העיר אלא דווקא באלו שהעזו להפר את הסדר ולערער על מוסכמות החברה הגברית (לא סתם מכנה עצמו הדרקון "אבאל'ה"): מרתה שרפה את מתנת הדוכסית לדוכס; אמל, יתומה מאב (כבר בעיה) מסתובבת במקומות אסורים בהם ילדות כמוה הן טרף, פשוטו כמשמעו, ומשלמת את המחיר; ולילי, יצור מסתורי ומופלא, מדברת עם החיות וכוח השכנוע שלה גורם אפילו לסגן ראש העיר סרח בן-תולע (שכשמו כן הוא) לרקוד לפניה, מה שמביא אותו לבקש נקמה אישית ואכזרית.
אתחלתא דגאולה?
מחברת הספר מרית בן-ישראל בוראת מציאות מקבילה לעולמנו שמזכירה מאוד את ספרות הפנטסיה המוכרת לכולנו - סיפור המסגרת על ספר מסתורי מזכיר כמובן את 'הסיפור שאינו נגמר'; והעובדה שמדובר בפרק ראשון מטרילוגיה לא יכולה שלא לרמז על 'שר הטבעות'; גם בספרים הללו קם אויב מסתורי ורב כח על הסדר הטוב ומאיים לשבש אותו או להשמידו, אך אם במרכז אותן עלילות גבורה מצויים גיבורים, מלכים ונסיכים, אבירים וקוסמים, בעלילה שלנו מדובר בשלוש ילדות שמצליחות להערים על כולם.
דבר נוסף מבדיל בין אותן עלילות ואגדות קלאסיות לזו שלנו מדובר בעולם שמזכיר מאוד את העולם שלנו. זהו לא ספר שיסודו באסקפיזם ולא מדובר בסיפור אגדה שעושה נעים בגב. הייתי גם חושב פעמיים אם לא שלוש לפני שהייתי קורא ממנו לילד לפני השינה. יותר מכל הוא משל איום וקשה על החברה שלנו. בן-ישראל יוצרת עולם תעתועים מלא חזיונות מקוריים שמיטיב לחשוף דווקא את השקרים שבעולמנו הממשי.
שלושת הילדות-גיבורות יוצרות בעל כרחן חברות אמיצה שסופה להחריב ולברוא מחדש את הסדר הטוב, כלומר הסדר (הגברי) הרע. כדי לא להרוס את חווית הקריאה לא אגלה כיצד הן עושות זאת רק אומר שלמרות שמדובר בספרות שיסודה בתבניות קבועות של כשלון והצלחה, טובים ורעים, גורל ובחירה המפתיע רב על הצפוי, מה שהופך לכח המשיכה הגדול של הרומן. מרית בן-ישראל מערימה על הקוראים ממש באותו האופן שגיבורותיה מערימות על הקשיים שהיא מציבה בפניהן והצבעוניות הססגונית של העולם הפנטסטי שלה גורמת לעולם שלנו להראות כמו לוח דמקה בשחור ולבן.
אפילו מה שנראה במבט ראשון כמו סוף טוב הוא רק הקדמה לבאות. הגאולה לה זוכות הגיבורות בסיום הסיפור אינה אלא גאולה מדומה. הם אינן זוכות לחזור למקומן הראשון או לבית אביהן (מושג שמקבל צליל רע ומרושע לאחר הקריאה) אלא ממשיכות לנדוד בעולם כשהן ממשיכות לבצע שוב ושוב את להטוטיהן. בזכותן של הנערות העולם הפטריארכלי חוזר לסדרו אך הילדות למעשה מודרות ממנו והופכות לנוכחות-נעדרות. האם זה באמת סוף טוב? כל זאת ועוד, כנראה, בפרק הבא של 'בנות הדרקון', שאני מצפה לו בכליון עיניים.
"בנות הדרקון" מאת מרית בן ישראל. חלק ראשון בטרילוגיה. הוצאת הקיבוץ המאוחד