תן לי חמש דקות, אני באפילוג

ישנה רק דרך קלאסית אחת להצגת בכורה של ז'ורז' סימנון בפני העולם, והנה היא מובאת בפניכם: מספרים שיום אחד, בשלהי הקריירה הספרותית של ז'ורז' סימנון, מצלצל הטלפון בביתו. סימנון טרוד באותו זמן בכתיבה. מזכירתו האישית מרימה את השפורפרת. סר היצ'קוק על הקו. "אי אפשר להפריע לז'ורז' כרגע. הוא בדיוק התחיל לכתוב רומן חדש", מטיחה הגברת במאסטרו. היצ'קוק לא חושב פעמיים. "זה בסדר, אני ממתין".

רק עכשיו, כמה שעות אחרי "האיש שצפה ברכבות", סדר הגודל של הדברים נהיה מובן יותר, הפרופורציות מסתדרות בתנוחתן החדשה, וכלי השיפוט שבים למנוחתם הטבעית. אבל בואו נעשה רגע סדר בדברי ימיו של סימנון (1989-1903). שמענו משהו על הפצה מאסיבית של ספרות זולה בשנות העשרים, משהו בסגנון שני זבלונים ליום ותחת עשרות פסבדונים שונים. וידענו גם משהו וחצי על אינספקטור מגרה (maigret), סדרת ספרי בלש אינסופית שלימדה את צ'נדלר וקונאן דויל חיוך רחב של מנהל בנק מהו. אולם לא תיארנו לעצמנו שסימנון, אולי גדול הגרפומנים והנימפומנים שידעה הציביליזציה, גם דגדג מקרוב מאוד את האידיאה הקרויה ספרות מופת. אז נכון, הוא שרבט בחייו יותר מ-400 רומנים, עם השקעת שיא של שבוע ומחצה לאחד, ונכון שבדק בחייו פותחות רגליים מקצועיות רבות בחיפוש אובססיבי אחר "האחת", אבל צחוקים עם היצ'קוק לחוד וזוג סיפורים מטלטלים ומבריקים כמו "האיש שצפה ברכבות" ו"האיש הקטן מארחנגלסק" לחוד.

למוצרים שיצאו מפס היצור שלו לפרוזה איכותית קרא סימנון "רומנים רומנים", או "רומנים קשים", או בכינוי הטוב מכולם שיכול היה להגות: "לא מגרה". אף על פי כן שתי הדגימות שתרגם יהושע קנז (הוצאת עם עובד) מבהירות כי משהו מעלילות מגרה בכל זאת נזל אל תוך הכתיבה הזו. אם נראטיב בלשי נוטה לבודד את מרכיב המתח והמסתורין, יצירות ה"לא מגרה" של סימנון משתמשות בו כקולב להלבשת משמעות והסמלה אקזיסטנציאליסטית. כך שאת שני הסיפורים המובאים בספר ניתן לאפיין כמפגש שמתחיל כהרמוניה ומסתיים בצרימה מחרידה בין שתי תנועות הפוכות כיוון - התפרצות של מתח ומסתורין שמתרחבת ככל שמתקדם הטקסט ועמה כמיהה זהירה לאופטימיות, וכנגדה, התכנסות קלסטרופובית פסימיסטית אל תוך עולמו האבוד, המבולבל וחסר המשמעות של היחיד, מהלך דורסני שרומס בסופו של דבר את זה הבא מולו וכל דבר אחר העומד בדרכו.

קייס פופינחה, גיבור "האיש שצפה ברכבות", רומן שראה אור ב-38', מאבד ערב אחד את שיווי המשקל העדין שבחייו לאחר שמקום עבודתו פושט את הרגל ונגלים מספר סודות לגביו. פופינחה נכנס לתהליך מואץ של איון עצמי, השלת זהותו והשתחררות מכבליהם של חייו הקודמים. הוא עוזב את ביתו, מוצא את עצמו אחראי למותן של שתי זונות, מסתבך עם העולם התחתון ונכנס למשחק של חתול ועכבר עם שלטונות החוק בפריז במין אודיסאה אורבנית מרירה. אם ניתן לייחס מעט סירבול לרומן הראשון, מה שפוגע מעט בעוקץ, "האיש הקטן מארחנגלסק", שנכתב כעשרים שנה לאחר מכן, הוא כבר שלמות טקסטואלית מדהימה. במרכזו האיש הטוב והמופנם ז'ונאס מילק, שאשתו המופקרת נעלמת יום אחד מביתו, ובהפטרת שקר תמימה ושולית בשביל לגונן עליה, מביא עליו את קריסת עולמו הזעיר. כמו ציפור טרף מעל נבלה סרוחה חג הטקסט במעגלים חוזרים ונשנים אחר אותן שלוש מילים הרות גורל, מבליט את האבסורד, מחדד את הטרגדיה.

פופינחה מאבד את שפיותו. ז'ונאס מאבד את עצמו לדעת. פופוניחה הוא משתתף אקטיבי. ז'ונאס פסיבי. שניהם מגיעים לאותו מקום. שניהם עוברים מסע פסיכולוגי עלוב, אכזרי, מייאש, שבו האדם מגיע לקיר של אותה דרך ללא מוצא, כשאפילו לעשות אחורה-פנה אינו יכול. כן זה סימנון, מי שהיה בעל מנעד איכויות גמיש ומי שטען פעם במאמר רציני ביותר כי הדבר הנורא מכל בספרות אמריקאית מסתכם בחסרונם של בתי קפה ספרותיים ברחבי היבשת. אמר ולא יסף.