באלבום החדש של שלמה ארצי קורים דברים מעניינים כמו ביום ממוצע במשרד רואי חשבון: אנשים מגיעים למקום העבודה, דופקים כרטיס, אוכלים ארוחת צהריים ב-12:00 והולכים הביתה לעולם ללא חלומות, אבל לבית עם הרבה חדרים. אלא שממש לקראת סוף האלבום, אחרי חמישים וכמה דקות של מלחמת התשה, שלמה ארצי מצליח לעשות את הבלתי ייאמן, וממציא משהו חדש במוזיקה הישראלית.
לאחר שיר הנושא "שפויים", שהוא השיר הטוב באלבום למרבה הצער, מגיע השיר "לעולמים", ובו ארצי מצליח להבריק שוב: השיר נפתח עם ריף הגיטרה של ""Here Comes the Sun (אפילו אמא שלי זיהתה, בחיי), וממשיך דרך השירה של ארצי ל"Always the Sun" של הסטרנגלרס. באמצע השיר עצמו, ארצי כותב "מחכה לטלפון שלך,מחכה לשמש שתזרח". בעזרת השילוב המשולש הזה, ארצי יוצר מושג חדש בתולדות המוזיקה הישראלית הפלגיאטית (נשיאת כבוד: משינה), והוא "פלגיאט הקונספט", ובמקרה הזה, "שמש", שסביבה ארצי בונה מילים, לחן ואפילו הפקת שירה. אין ספק, מעיין היצירה ממשיך לנבוע. בשיר אחר אגב ("ברגע האחרון"), הוא מרפרף בעדינות נחושה לעבר "Winning A Battle,Loosing A War" של Kings of Convenience, אבל זה כבר על הדרך.
וזה ממשיך: "היום אתה יוצא מזה" היה אמור להפוך לחגיגת הקאמבק של שרון הולצמן ואייל שכטר מאבטיפוס ז"ל. הטיימינג שלהם לא היה יכול להיות יותר מושלם - בדיוק כשכל אוחז מקלדת השתכר בחגיגות ההכתרה של הארקייד פייר ללהקה הטובה בעולם, הבייס ליין והשירה של "Rebellions" מלווה את השיר, ומוכיחים סופית, שגם בישראל, אי אפשר לברוח מהארקייד פייר. פרט טריוויה - לשיר קוראים גם "Lies".
אל תפספס
חיקוי לחיים
וזה כנראה אף פעם לא נגמר: אחרי שחמי רודנר ופול יאנג, אביב גפן ואואזיס דוסקסו עד זרא, מכונת הגניבות הגדולה של המוזיקה הישראלית עובדת חזק מתמיד, רק שהפעם הסיבות מדאיגות יותר ויותר: האם כששרון הולצמן טוען ששירו החדש הוא "מחווה לארקייד פייר, אני שמח שעוד אנשים מכירים את הלהקה הזו" הוא מבין שהוא קורא לקהל הישראלי מטומטם שלא התחבר לאינטרנט ולא קרא עיתונים בשנתיים האחרונות? האם כששלמה ארצי דוחף (גם אם לא במודע) את אחד משירי הפופ המפורסמים בתולדות ההיסטוריה האנושית, הוא בונה על כך שהקהל הישראלי לא באמת מודע לקיומו של ג'ורג' הריסון? אם בעבר תופעת החיקוי העמוק של המוזיקאים הישראלים הביאה לפחות צליל חדש ושפה חדשה בצורה בלתי יצירתית בעליל, היום הקהל שומע הרבה יותר מוזיקה חדשה מהמוזיקאים עצמם, שגם בפלגיאטים, תקועים לפעמים בשנות ה-80.
המוזיקה הישראלית נמצאת בשנים האחרונות בשיא יצירתי מכיוון השוליים, בעברית ובאנגלית. האמנים המרכזיים של הסצנה מחזיקים כוננים ענקיים של מוזיקה לא חוקית, שמרחיבה להם את התודעה והם לא העתיקו גרם ממנה, אלא מדגימים את ההבדל הדק שבין השפעה ל"נראה לך שהם ישימו לב?". אבל באופן מכאיב למדי, חלק מאנשי שנות ה-90 והקלאסיקנים הגדולים של המיינסטרים החלו ברגרסיה כרונית, שלא נותנת להם להיסמך על הכישרון הפשוט שלהם: להלחין שיר, לפעמים אפילו לכתוב אותו. וכמו שהקאברים, ילדיו החוקיים של הפלגיאט, מתרבים מספרית ומתמעטים איכותית, כך גם הגניבות הקטנות והמרנינות (כמו "כה ציפיתי ליום והגיע" של אביתר בנאי, הגרסא הכי יפה ל-"How Soon is Now" של הסמית'ס אי פעם) מאבדות את הטעם הטוב של הפרובינציאליות. אני אוהב את המוזיקה הישראלית, כי ברגעים הכי מרגשים שלה אני יכול לחוש בעור הצרוב שהיא שלי, בשפה שלי, שאומרת משהו על החיים שלי. אבל צריך לומר את האמת, שמקוריות היא לא רק עניין של היגיינה אומנותית: במצבה של התעשייה הישראלית, תביעת זכויות יוצרים ענקית היא לא משהו שרוב המוזיקאים יכולים לעמוד בו. אפילו אם הם שלמה ארצי.