פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האמן 17: אנה ים

      היא מכורה לבתי מרקחת, אוהבת קולנוע רוסי משנות ה-80 וחווית הזרות היא נקודת המוצא שלה

      איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?

      כשאני מצלמת, ובפרט בצילומי החוץ, אני בדרך כלל לא שומעת מוזיקה. אם אני מביימת או עובדת בסטודיו אני לרוב מעדיפה שקט, זה עוזר לי להתרכז. בימים האחרונים שמעתי הרבה את דיוויד בואי.

      מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

      אני ניזונה מכל מדיום אפשרי. אני לא רואה הרבה טלויזיה כי אין לי. לא מטעמים אידיאולוגים, אלא מטעמים כלכליים. בכיף הייתי שורפת שעה ביום על איזו טלנובלה. בתקופה זו אני קוראת יותר ספרות. הספרים האהובים עליי הם "תולדות ההאהבה" של ניקול קראוס ו"אנחנו ושכמותינו" של סרגיי דובלטוב. אני מאוד אוהבת קולנוע, בעיקר קולנוע רוסי של שנות ה-80 וה-90, שהוא הקולנוע שגדלתי עליו.

      הרבה אבות ואמהות באמנות

      אילו אמנים ויצירות השפיעו עליך?

      יש לי הרבה אבות ואמהות באמנות. האהובים ביותר: דיאן ארבוס, רוברט מייפלטופ, מאטיס, לואיס בורז'ואה, ג'ף וול, רוג'ר באלן, ציירי טבע דומם הולנדיים וציירים סובייטים כמו אלכסנדר דיינייקה. אני מושפעת מאוד גם מאומנות (craft), צילום אופנה וצילום חובבני. אני מעריכה את דורון רבינא כאוצר ואני שמחה לעבוד איתו על התערוכה הנוכחית.

      סבתא-רבא לכוס וויסקי

      מהם הרגלי הגלישה שלך?

      מכיוון שאין לי טלויזיה אני די דבוקה לאינטרנט, למרות שאני לא ממיטיבי הגלישה. זה כלי נוח מאוד וממכר. הלינקים החביבים עליי הם ארט-נט, והרדיו האינטרנטי פנדורה.

      מה היית משנה ברחוב מגוריך?

      אני גרה ברחוב גורדון, אני אוהבת את הרחוב. הוא ירוק ונעים. מרכזי, אבל מאוד שקט. אולי הייתי מקרבת את שוק הכרמל לאיזור שלי או בונה סופרמרקט גדול ויפה.

      למי היית מכניסה מכות?

      אני לא אגלה, כי כשאני אעשה את זה, זה עלול להסגיר אותי.

      את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?

      הייתי מזמינה את סבתא-רבא שלי לכוס וויסקי משובח.

      מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

      דוד שלי סשה שמופיע בכמה מהצילומים.

      מה ההתמכרות שלך?

      בתי מרקחת

      תיק עתונות:

      אנה ים יוצרת כתב חידה צילומי, פיוטי, חושני וכמעט בלתי ניתן לפענוח. הצילומים חותרים תחת ההגיון האמנותי הקורא לסדרתיות, הגיון פנימי ואחדות סגנונית. התבוננות בצילומים מובילה על דרך האלימינציה להבנה, שתהיה כוונת האמנית אשר תהיה, הם לא מתרחשים 'כאן ועכשיו' במציאות הישראלית. בניגוד לנטיה הדומיננטית של הצילום המקומי בעשור האחרון לגעת בסוגיות מקומיות מגוונות, ים פועלת כאופוזיציה המציגה את מבטו של האחר. אלא שזה אינו מבט שמתכתב עם הומניזם, או סוגיות חברתיות, אלא מבטו של אדם פרטי, שאינו מעוניין להתחייב לאג'נדה או גישה חברתית מסויימת.

      ים, שגדלה ברוסיה עד גיל 12, מוכנה להודות שחווית הזרות היא נקודת המוצא שלה, אבל מסרבת לראות את הזרות כעיסוק המרכזי שלה. המקומות, האנשים והחפצים המרכיבים את המרחב התרבותי השונה מתפקדים עבודה כמסגרת לתוכה היא יוצקת תכנים נוספים. ים רואה את העיסוק שלה בחומריות כחלק בלתי נפרד מקריאת העבודות. העיסוק שלה במרקמים ובצורות יוצר טשטוש גבולות בין אנשים לחפצים: האנשים מופיעים כמעין חפצים ללא דגש על מבע או מבט וללא רצון לספר את סיפור חייהם, בעוד שהחפצים ובעלי החיים נטענים במשמעות אנושית ומאיימת.

      את הצילום שנקרא "בומר", המציג את דמות של גבר צעיר, גופו מוצב באופן מעוות על רקע טאפט בדירה אנונימית, היא מביאה כדוגמא לגישה הזאת: את המצולם, רקדן במועדון חשפנות, היא פגשה באחד מביקורה ברוסיה, בעקבות המלצה של חברים. מידי שנה היא נוסעת לרוסיה לצלם ולבקר את אביה המתגורר ביקטרינבורג. את הרקדן צילמה ים בדירה של אביה, חלל משמעותי מאוד עבורה. המצולם מתפקד כאובייקט הבא להדגיש את האווירה שהחלל והטאפש יוצרים, ואינו מתפקד כנושא הצילום. העיוות לדבריה של ים, אינו מצליח להאפיל על הסביבה.

      היא מתארת את הצילומים כרגעים שבורים וקפואים, שאינם פרק מהרצף של התרשויות עליו השתהה הצלם.
      ים מנסה לנתק את הקשר המתקיים לרוב בין צילום לבין התקופה שבה הוא הונצח. "הזמן מתערפל, לא ברור מתי התרחש רגע הצילום", היא מסבירה.

      עבודה נוספת של ים, הנקראת "קיר", סותרת במידה מסויימת את חוסר הקשר לזמן ולמקום. על הקיר המצולם, מופיע כיתוב ברוסית הכולל רישומים של שעות ותאריכים, המעגן את הצילום לכאן ועכשיו למי שהרוסית שגורה בפיו: את הרישום ערך תושב חיפה, שתיעד את הפעמים בהם ירד למקלט במלחמת לבנון האחרונה. "לא חשוב לי שידעו שזה מהמלחמה", מצהירה ים, "את הקיר הלכתי לראות מתוך עניין אסתטי". למרות שים מתחמקת מהעיסוק הבוטה בעכשווי ובפוליטי, הוא צף ועולה בצילום, חושף את עצמו רק עבור פלח ספציפי באוכלוסיה.

      הבועתיות שנחשפת בצילום, "מערכה סובייקטיבית ואוטיסטית למציאות הישראלית", כפי שים מגדירה אותה,
      משקפת את היחס של ים למקומה בחברה. "אני במקום ביניים", אומרת ים, "אני לגמרי ישראלית, ולגמרי עולה. אני חלק מהוויה שהיא רוסית. אנשים שקוראים עיתונים ברוסית וכותבים על קירות כיתובים אודות המלחמה ברוסית". העמימות ביחס למקום אליו היא משתייכת מתבטא בחוסר האחידות הצילומי, ומגביר את החידתיות. לא ברור האם ים מצלמת את הזר לה, או שמא היא חלק מהחברה אותה היא מצלמת.

      החומריות והזהות השסועה נפגשים אצל ים דרך עיסוקה במוות. ים הציגה בעבר באמנות הארץ מספר תמונות של פוחלצים וחלקי בשר. בעבודותיה החדשות שיוצגו בתערוכת היחיד שעתידה להפתח בגלריה של המדרשה בתל-אביב, היא תוקפת את הנושא באופן פחות את הנושא באופן פחות מובהק. "יש אלמנט של מוות שקיים באמנות הצילום בכללה, אותו אני מקצינה בעבודות שלי", אומרת ים, "זה לאו דווקא מוות ברמה הפיזית. ככל שהעמקתי לעסוק בביוגרפיה שלי, כך הרגשתי שדברים הולכים ומתרחקים ממני. אבדן שמתבטא בשפה, בזכרונות, במציאות. אני חושבת שמצליחים לעשות אמנות ממשהו, רק לאחר שיודעים שהוא כבר מת".

      תערוכת היחיד של אנה ים תפתח בגלריה של המדרשה בתל-אביב ב-3 במאי.