פושעי שוקולדה: המילים של קולד וור קידז מצליחים בעיקר לעצבן

השם מטעה. ה-Cold War Kids אולי נולדו איפשהו בשלהי המלחמה הקרה, אבל השם העלה אצלי אסוציאציות אחרות לגמרי, של להקות שפעלו בתקופת המלחמה הקרה ושהמוזיקה שלהם הושפעה מהאיום הגרעיני. מלהקה עם שם כזה הייתי מצפה לשחזר את הפוסט-פאנק הפוליטי והחרדתי של ימי ההסלמה במלחמה הקרה אחרי פלישת ברית המועצות לאפגניסטן, או את הסינת'פופ האייטיזי האפל שצליליו מילאו מועדוני אנדרגראונד בו צעירים לובשי שחורים רקדו ביאוש טקסי לצלילי שירים על מלחמת העולם השלישית.

אולי זה רק אני, אבל כששמעתי שיש להקה חדשה בשם ילדי המלחמה הקרה ישר התחיל להזדמזם לי בראש מצעד הפזמונים של חרדת האטום. מיד נזכרתי בכל להיטי מרוץ החימוש, כמו "Living Through Another Cuba" של XTC, שהשווה את המצב בשנת 80' לימי משבר הטילים בקובה בתחילת שנות השישים (כולל אזכור של חזירים!), או "Two Tribes" של פרנקי הולך להוליווד, שהצביע על הקרע בין הגוש המערבי לגוש המזרחי, כאילו מישהו לא שם לב. אי אפשר לשכוח גם את "Black Planet" של סיסטרס אוף מרסי (בכלל לסיסטרס אוף מרסי הייתה פיקסציה די רצינית על הנושא), וכמובן "Enola Gay" של OMD, על המטוס האמריקני שהטיל את פצצת האטום על הירושימה. וזה מבלי להיכנס בכלל לכל שירי המטאל או כל השירים של פינק פלויד על המלחמה הקרה.

נזכרתי גם בכל הקליפים האפוקליפטיים הנהדרים של התקופה – שבאה בד בבד עם עליית האם.טי.וי - כמו הקליפ של ג'נסיס ל"Land of Confusion", עם החרצופים הבריטים של "Spitting Image", בו החרצוף של רונלד רייגן מתכוון ללחוץ על כפתור ה"Nurse" לצד מיטתו אך לוחץ בטעות על כפתור ה"Nuke" ומשמיד את העולם; או הקליפ קורע הלב של אולטראווקס ל"Dancing With Tears in My Eyes", בו מידג' יור נקלע לפאניקה של אחרית הימים, נפרד ממשפחתו ושוכב עם אישתו הבלונדינית בדיוק ברגע של ההפצצה! איזו מטאפורה, יא חביבי!

כמובן שבאותה מידה הייתי יכולה להניח שילדי המלחמה הקרה יעשו רטרו לשירי המחאה של הסיקסטיז, משהו בסגנון "A Hard Rain's a-Gonna Fall" של דילן, אבל כמו שלכל אחד יש את הבוב שלו, לכל אחד יש את המלחמה הקרה שלו. ועל אף שנעים להיזכר – כל חרדה קולקטיבית יש לה ערך נוסטלגי בלתי מבוטל - לילדי המלחמה הקרה אין שום קשר לעניין. סתם מצאו שם. הם כל כך רחוקים מהעניין ששירם "Hang Me Up to Dry" מופיע בפרסומת של פוקס! אני מניחה שהשיר נבחר בגלל האסוציאציה לתליית כביסה, אבל אם ממש רוצים אפשר לפרש את הדינמיקה של אסתי גינזבורג ומייקל לואיס בפרסומת כהתנגשות בלתי נמנעת בין שתי מעצמות.

הקולד וור קידז, מסתבר, הם כולה ארבעה בחורים מפולרטון, עיר בצפון אורנג' קאונטי בקליפורניה, שהוציאו שורה של אי.פיז בלייבל האינדי Monarchy Music, ואחרי הייפ אינטרנטי הוחתמו ב-Downtown Records, חברת בת של וורנר (באירופה הם יוצאים דרך V2). אלבום הבכורה שלהם, שמורכב משירים שהופיעו באי.פיז קודמים, מתבסס על בלוז-רוק עם קצת גוספל. בגדול, זה נשמע כמו הווייט סטרייפס מנוגנים ביותר כלים (כולל פסנתר), והסולן, ניית'ן ווילט, נשמע כמו ג'ק ווייט או סוג של ג'ף באקלי מנוזל. הוא שר טקסטים שכל אחד מהם הוא סיפור אמריקאי קצר, על איש משפחה אלכוהוליסט, בחור שגונב כסף מצלחת איסוף התרומות במיסה של יום ראשון בכנסייה ועוד כל מיני כאלה. מי שכתב את הקומוניקט של האלבום השווה את הסיפורים הקצרים של הקולד ור קידז לסלינג'ר ול"פינאטס". הרשו לי לגחך.

אני תמיד התעצבנתי מקינגז אוף ליאון על חוסר האמינות שלהם, ומעולם לא קניתי את הסיפור המופרך הזה שהם אחים שגדלו בדרכים המאובקות בין טנסי לאוקלהומה בגלל שאבא שלהם אוונגליסט, אבל מסתבר שיש דברים יותר מעצבנים. ברגעים הראשונים התלהבתי מזה שקולד וור קידז נשמעים כמו פונדמנטליסטים דרומיים מבלי לנסות למכור לך איזה סיפור מופלץ או לוק גימיקי, אבל מהר מאוד גיליתי שחבורה של נערי פרברים קליפורנים, שמספרים לך על חיי פשע באינטונציית בלוז-רוק כאילו הם בילו את ילדותם על אותם דרכים מאובקות, ולא שיחקו בפלייסטיישן בסלון, זה אפילו עוד יותר מעצבן.

ההסבר היחידי לזה שארבעה בחורים שגדלו מחוץ מאל.איי מוציאים תקליט שכל שיר בו מספר על איזשהו חוטא או קרימינל המשווע לגאולה – השיא הוא "Saint John", המספר על בחור היושב בכלא ומחכה להוצאה שלו להורג אחרי שהרג בחור שהטריד מינית את אחותו – זה ששלושה מתוך הארבעה למדו בקולג' נוצרי-אוונגלי, ושם נפגשו. אז אולי החיים שלהם מעולם לא נראו כמו סיפורי הסאות'רן~גות'יק המאכלסים את הטקסטים שלהם (ואת המיתולוגיה של קינגז אוף ליאון), אבל הם כנראה ספגו את העלילות האלה כחלק מההטפות וסיפורי האזהרה של הכנסייה הנוצרית.

האמת? עיצבנו אותי הקולד וור קידז האלה. אבל לפחות הם גרמו לי לשלוף מקרקעית אוסף התקליטים שלי את "Life in the European Theater" – אוסף קלאסי נגד החימוש הגרעיני מ-82', עם הקלאש, הג'ם, הסטרנגלרס, האנדרטונז, כמה להקות סקא של טו-טון, וכמובן "Living Through Another Cuba" של XTC. אם כבר ילדי המלחמה הקרה, אז כמו שצריך. ואף מילה על "Russians" של סטינג בבקשה.

קולד וור קידז, "Robbers & Cowards"
(NMC)