פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הבניין הציוני

      סיפורו של האדריכל אברהם יסקי הוא סיפורה של האדריכלות הציונית בישראל. דקל גודוביץ' מפיח חיים בבטון

      "תפקידה של הארכיטקטורה, לפי יסקי, הוא לא לייצג את המציאות, לייפות או לכסות אותה, אלא פשוט להיות מציאות" (שרון רוטברד, "אברהם יסקי- אדריכלות קונקרטית", הוצאת בבל, עמ' 72).

      כאן, במשפט אחד קצר נגרס החלום הציוני לחצץ דק. למען האמת, הוא אפילו לא קיים במשפט הנ"ל. את מקומו החליפה המציאות. בעמוד 72, בסוף התחלתה של האנציקלופדיה החדשה שכתב שרון רוטברד על אדריכל המגדלים זוכה פרס ישראל אברהם יסקי, שאורכה 996 עמודים, משקלה 1948 גרם ומחירה 198 שקלים, מסתיימים כל החלומות. כל החלומות על בניין הארץ, כל הנבואות על "מציון תצא תורה" ו"בית תפילה עולמי", כל התקוות לעולם חדש וטוב יותר בארץ חדשה - הכל נגוז. התאדה.

      אבל איך יכול להיות שהאדריכלות הציונית, שהיתה כל כך מזוהה עד מלחמת ששת הימים עם הבטון החשוף, הפכה לאוויר? איך מוצק מזוין כמו בטון הופך לגז? סיפורו של יסקי, אחד האדריכלים הותיקים, המוערכים והמועסקים ביותר בתולדות ישראל, הוא גם סיפורה של האדריכלות הציונית בישראל. סיפור שמתחיל בגישושים, בניסיונות, בחיקויים, ובטעויות ותהיות רבות, וממשיך דרך מסה עצומה של בנייני ציבור ושיכונים שנבנו בראשית המדינה ונתנו לרבים מאדריכליהם הצעירים תהילת עולם והכרה בינלאומית. אלו היו ימי החלום הגדול של לפני 67'. החלום ושברו.

      לא 200, לא 199 אלא 198

      "מהישראליזציה לגלובליזציה, מארכיטקטורת הבטון הרזה של שנות ה-50 לארכיטקטורת התאגידים הנוצצת של תחילת המאה ה-21" (שם, עמ' 55).

      יסקי ידע לאן הרוח נושבת. ידע לזהות את הכיוון החדש, ולהבין, ולא באיחור, שכל האידיאולוגיות החברתיות הגדולות מתו, ואת מקומן ומקום הבטון האפור תפסו ההפרטה והכסף הנוצץ. השיכונים (למשל, "בתי יסקי" בקרית גת בהם נפתח הספר), הכיכרות (למשל, 'ככר רבין' שהיתה הפרויקט הראשון של יסקי), בתי החולים (למשל, "הרצפלד" בגדרה), בתי הספר (למשל, בקטמון בירשולים), מעונות הסטודנטים (רמת אביב), השווקים (באר שבע), תכניות האב לערים וקמפוסים אוניברסיטאיים (עיר הבשור, בן גוריון)- כל אלו ועוד עשרות פרויקטים שהפכו לאייקונים בנוף הישראלי הופרטו והוחלפו בגרסאות מעודכנות. השווקים והכיכרות הפכו לקניונים (קניון רמת אביב, עזריאלי), השיכונים הפכו למגדלי זכוכית מבריקים (אלרוב, YOU, פלטיניום), מעונות הסטודנטים הפכו לאודיטוריומים שקופים (סמולרש בת"א), וכל תכניות האב הפכו לילדים קטנים של תכניות נקודתיות ללא ראיה כוללת.

      יסקי הוא אחד מאותם האנשים שידעו מתי הגיע הזמן לקום ולרצוח את האב הרוחני שלהם - את הבטון ואת לה קורבוזיה (אדריכל צרפתי יליד שוויץ, למי שאינו בקי, שהשפיע רבות על אדריכלות המאה ה-20). עטיפת הספר מגלמת זאת במדויק: בחוץ, עטיפת כרומו צבעונית עליה מתנוסס הוסטל לעולים בבאר שבע בהשראת "unite d’habitation" של לה קורבוזיה. בפנים - עטיפת יוטה גסה אפורה-מצהיבה כמו שק של עדשים, שוב אזכור רחוק לספריו המונומנטליים של האדריכל הצרפתי. והמחיר - 198 שקלים. לא 200, לא 199 אלא 198, כפי שהחליטו כמובן המשווקים והיחצנים.

      את הוואקום שהשאירו האדריכלים תופסים יחצנים

      "יסקי תמיד ידע להיעלם מאחורי הבניינים שלו, לתת לכח לדבר דרכו" (שם, עמ' 57).

      וזו הבעיה העיקרית של האדריכלות בארץ. היא נעלמת ונאלמת ללא דוברים. ואת הוואקום שהשאירו האדריכלים תופסים יחצנים ואנשי שיווק. כי מי מבין קוראי שורות אלו יכול למנות 3 אדריכלים ישראלים (מלבד יסקי)? אבל כולם מכירים את מגדלי עזריאלי, ואלרוב ואקרשטיין וכמובן את רני רהב (עדיין בלי מגדל). מאות בניינים בנה יסקי בארץ בשיתוף מספר אדריכלים אחרים, אבל רק אחד (ודי בטעות) קרוי על שמו בקרית גת. לכן הבעיה של האדריכלות היא בעיקר בעיה תרבותית.

      את הסיפור הזה צריך לספר כל דקה ודקה, ושרון רוטברד הוא אחד שיודע לעשות זאת. אחד שיכול להפיח חיים אפילו בבטון אפור. הספר העצום הזה, העשיר כל כך ומלא, הוא בלוק נוסף וחשוב בהיווצרותו של שיח אדריכלי. כי בניגוד למה שאמר יסקי, "אותנו חינכו לעשות, לא לדבר", נדמה שעשינו כבר המון והיגיע הזמן גם לעצור ולדבר. לדבר על הממ"ד של הבטון המזוין שהתנחל לו בשקט בתוך דירותינו, ולדבר עם שכנינו על גדר הבטון האימתנית שמקיפה אותנו והתנחלה בלבינו. כי חלומה של הארכיטקטורה הפכה למציאות כמו שרוטברד כותב. מציאות יומיומית, אפורה ושוחקת. אולי כמו הבטון עצמו.


      שרון רוטברד, אברהם יסקי- אדריכלות קונקרטית, הוצאת בבל.