1.
ציירתי את זה על ניר מקומט
וקניתי לו ספר עם משפט ברוסית
את רצית אותו קודם שיזכיר לך מקלט
וקיבלת ילד-טרופי, אלוף-שח בכסית
.
2.
בדירה שמתחתי, מתגוררת בגפה, אישה גבוהה בת ארבעים.
אני מברכת אותה לשלום בחדר המדרגות ונמנעת מלהביט בעיניה השקועות. בכל השנים הארוכות שאנו מתגוררות זו תחת זו, איש לא בא לבקרה.
אך אני רואה בשבוע האחרון, כי חל שינוי, וזו, יושבת על אדן החלון וכותבת.
בהתחלה דמיינתי שהיא כותבת מכתבים לבת דודתה בלוס אנג'לס, אבל מלאכת הכתיבה התארחה מעבר לתחום המשפחתי, אפילו מעבר לתחום הבדידות, בדמות של יומן.
היא כותבת כותבת ספר, אני רואה מלמעלה, לפי תזזיות הקודקוד, כי מדובר באוטו-ביוגרפיה.
כמו חמץ שעבר עליו הפסח, השכנה שלי כותבת את חייה באותיות מסולסלות.
על דף שורות צהוב היא רושמת בלי הפסקה ואני מתבוננת עליה שעות ארוכות מהמרפסת.
אני חוששת שהיא יודעת כי אני רוכנת מעליה, יודעת ונהנית.
הריקנות שמילאתי בדמותה, הגמלוניות והשעמום מתמלאים לנגד עיני בדמיון עשיר ותשוקת זיכרונות.
אני מתאמצת לחשוב שאולי היא כותבת רע. אולי כמו כתב ידה, היא מקפידה על מילים גבוהות,
כפי שקראה בספריית אביה.
אולי חונכה בצעירותה על שורש מליצי, על שירה מוגזמת, על דיבור במלעיל.
אני נאבקת בקנאה והיא ממשיכה לכתוב.
ולא מספיקות השעות הארוכות שהיא כותבת, היא גם צוחקת לעצמה, ושותה לימונדה.
לימודה בכוס גבוהה עם פלח לימון! היא בזבזה לימון שלם כדי שהכוס שלה תיראה כמו בסרטים.
התסכול שלי גובר שאני מרגישה תחושת רעב, ואולי טעיתי בכישרוני? הרי יש עוד כל כך הרבה עסיס בצימוקים של לוין, מספיק עבור שיכרון של עשרה ציניקנים באלנבי.
3.
אם יש כל כך הרבה סכנות בעולם.
אם כל יום קורות תאונות דרכים, תאונות עבודה, אברים נקטעים בטעות ומחלות קטלניות תוקפות, אז איך כל כך הרבה אנשים מגיעים לתחום השיבה הטובה?
למה לא רואים ברחבות שרידי אדם מדדים עם רטיית-עין וצלקות בכל הגוף?
וכל כך הרבה נשים מבוגרות? איך הן שרדו מחנות, מעברי חציה וחיידקיים.
סוכני הקונצנזוס לא אוהבים לדבר על זה, אבל האמת היא שמבחינה פיסית, קל יותר לשרוד מאשר לא.
זה כמו איידס או הריון, הם לא חושפים את האחוז השלילי הגבוה.
*** מערכת וואלה! תרבות מבקשת להבהיר כי רב הקשרים בין המדור למציאות מקריים ושקריים, וכי כל אסוציאציה מסוכנת היא על אחריות הקורא בלבד***
