נסיך הגאות והשפל

כשטרי גיליאם ביקר לפני כשנה בישראל, זכיתי להכירו פנים אל פנים, ללחוץ את ידו בהתרגשות של בת 12 שנתנו לה לאכול פנקייק מהקוביות של מייקל לואיס ולשמוע אותו מספר, לקהל מעריץ בסינמטק תל אביב, על עבודתו. גיליאם הגיע כמה חודשים לאחר יציאת "האחים גרים", סרטו הראשון מאז "פחד ותיעוב בלאס וגאס" מ-1998. "גרים" התקבל מצד אחד בתחושה של אכזבה קלה אצל רוב מעריציו של גיליאם, אך מצד שני – גם בסלחנות. בכל זאת, בשבע השנים שחלפו חווה גיליאם את הסאגה הכואבת של הפקת "דון קיחוטה" הכושלת, שסיפורה פרנס סרט כאוב, אין ספור כתבות והפך לסוג של גרסה אמנותית של המאה ה-21 לסיפור איוב.

במקביל ל"האחים גרים" צילם גיליאם את "טיידלנד" (Tideland – ארץ הגאות), על פי ספרו של מיטש קאלין. עכשיו, כשהוא יוצא אצלנו לאחר תהליך הפצה מוזר מאוד (הוא מופץ בעולם, מדינה אחר מדינה מהחורף שעבר ועד עתה), ניתן לבחון את העובדות הפשוטות. "האחים גרים" נעשה במימון של האחים וויינסטין ממיראמקס, וכשגיליאם ביקש לסיים את "טיידלנד" במקביל, הוא נכנע ללחציהם ואפשר להם להתערב בעריכת הסרט. האספקטים ההוליוודיים של "גרים", החל בליהוק של הית' לדג'ר ומט דיימון, וכלה בעריכה ובמבנה הסיפורי המסורתיים-יחסית, הם – למרבה הצער – הצדדים החזקים של הסרט.

"טיידלנד", שנעשה – אולי לראשונה בקריירה של גיליאם, וכנראה כמו שהוא חלם תמיד – במימון מעורבב של חברת הפקה קטנה ומשקיעים פרטיים, ללא אף אולפן גדול כמשקיע או מפיץ, הוא מבחן של ממש לבמאי הזה, אולי אחד האמנים היחידים שפועלים היום בחסות הקולנוע המסחרי ומדברים למסה גדולה של מעריצים. ובמבחן הזה – אין עצוב ממני לחרוץ זאת – הוא נכשל.

"טיידלנד" ב-30 מילים: סיפורה של ילדה בעלת דמיון פורה שחיה כמה ימים טובים עם גופתה המרקיבה של אביה, תוך התוודעות לסביבת המגורים החדשה שלהם – בית קטן בערבה שהשכנים שלו רחוקים מאוד מלהיות צ'רלס אינגלס. "טיידלנד" ב-2 מילים - סרט רע.

כל מעלותיו של גיליאם לא עוזרות לו, כשהשדים שבתוכו הולכים רחוק מדי. תחשבו על הצדדים הרעים של טוד סולונדז ולארס פון טרייר, במפגש הזוי עם קוקטייל נרטיבי של "טריינספוטינג" ל"אליס בארץ הפלאות". בקיצור – מעורר בחילה. בכלל, כשאני משקלל את נקודת המבט של "טיידלנד", את אופיו, ובעיקר את הסיפור שאותו הוא מספר, אין לי אלא מסקנה אחת נחרצת: עדיף שהספר לא היה נכתב, ועדיף שהסרט לא היה מופק.

ב"טיידלנד" יש נקודות אור, הפזורות בעלטה: ממשחק מתאמץ אך מרשים למדי של ג'ודל פרלנד בת ה-10, שסוחבת על כתפיה את כל הסרט (אין סצינה אחת בלעדיה), דרך ההופעה הקצרה אך היעילה של ג'ף ברידג'ס וכלה בצבעוניות והעושר הויזואלי – גם אם הוא לוקה בחסר מול סרטיו האחרים – של גיליאם. אך שום דבר לא מצליח להמתיק את ייסורי הצפייה בו. גיליאם מבקש אולי שנראה את הסרט בדיוק כמו הדמות הראשית שלו – דרך עיניים של ילד, אך פה הוא מעקר את הפנטזיה בדיוק כמו שעושה זאת "המבוך של פאן", באכזריות בלתי-נסבלת שיוצרת דיסוננס איום ונורא. הגאות של "טיידלנד", כמה דואב, היא השפל של גיליאם.