"ארץ נהדרת" פוחדת לחזור לדמויות המוצלחות שלה - וחבל

בפרומואים לתכנית האחרונה של ארץ נהדרת צוין בפירוש כי מדובר בתכנית חדשה, כלומר לא בעוד לקט, או לקט בתחפושת של ספין אוף על פילוס. ההצהרה הזו נראתה כתגובה אפולוגטית על גבול הפרנויה, לתרעומת של הקהל שלא מקבל העונה את האספקה הסדירה אליה הורגל – בואו חבר'ה, השבוע יש משהו חדש, נשבעים. רענן שקד כבר כתב, שיש משהו מעט פתטי בהתקוממות הזו (ההורים שלי, למשל, חשו נבגדים ומרומים), כאילו בלי "ארץ נהדרת" לא יהיו טעם לשיחות ברזיה (אגב, באיזה מקום עבודה יש עדיין ברזיה?), או לארוחות ליל שישי. האמת היא שאין שום דבר יוצא דופן בהתנהלות הטלוויזיונית הזו. עונות רציפות לגמרי, ללא הפסקות או חופשים, הן דבר נדיר בתעשייה הזו, בוודאי כאשר מדובר בעונות ארוכות, שבהן המחויבות לייצר טייק-אוף על המציאות, היא כל כך תובענית. אלו הם פני הדברים גם בסאטרדיי ניייט לייב – סוג של רפרנס בהקשר הזה – אבל גם ב"אבודים" ו"גיבורים". גם פרקי פלאשבק הם דבר מקובל מאוד לצורך העניין. השאלה היא כיצד מציגים אותם מראש לקהל ומהי הסמיכות שלהם ללקט הקודם, ובמקרה הזה גם לסוף העונה. ב"ארץ נהדרת" אולי לא עשו שום דבר חריג, או לא מקצועי, אבל בתמרון מול הקהל שלהם, הם ללא ספק כשלו והרגישו צורך לפצותו.

אולפן פתיחה – זו היתה תוכנית שכל כולה, שוב, היה אסי כהן. הוא התחיל עם הדמות החזקה של השופט וינוגרד, ששועתקה מרואה החשבון המעאכר מלפני מספר תוכניות (גם אז היא היתה דמות קורעת וגם אז היא קצת הזכירה את הדמות של מרטין לנדאו ב"הפמליה", שמבוססת על המפיק בוב אוונס). התשובה "מידבר" בכל פעם שהוזכר שמו ומשפטים כמו "אתה רוצה לפתות אותי? שים קומביניזון עם שוונצים ובוא הנה" הראו שמעבר לגילום המבריק של אסי כהן, גם הכתיבה כאן היתה מצוינת. מלבד וינוגרד ולריסה טרימבובלר (המובייל לתינוק עם דמותו של רבין בכאפיה והתפרצויות הזעם שלה היו ההיילייטים), האולפן של קיציס התמלא בדמויות מוכרות – אווירת פיצוי או לא? – רפי גינת (עם פרודיה ראויה על תחקיר הספא הדבילי שלו), שאול מופז (עם פרודיה עוד יותר ראויה על קמפיין מחבלי הכבישים שלו) וכמובן כתום הזקן, אבו-טיר. התוצאה היתה, לראשונה מזה זמן רב, חדווה שזלגה מהאולפן החוצה בצורה ברורה, והקרינה על האיכות של התכנית כולה. זה השלב לשאול, מדוע החזרה לדמויות מוכרות – לא במינונים מוגזמים כמובן – לא נעשית על בסיס קבוע יותר? האם יכול להיות שזה בגלל שמישהו רוצה להוכיח כאן משהו?

בופור 2 – שוב, חזרה אל המוכר – הדמויות של מנחם גולן וניר "נירו" לוי – עם מערכון שמאוד הזכיר את זה שנעשה בעקבות "ימים של אהבה". שלא יהיו טעויות, מדובר במחמאה.

כניסת אולפן שנייה – עוד צוות מנצח עם דודידו ודפנה, יהונתן גפן (שוב, אסי) רון קופמן ויובל המבולבל – כנראה כוכב הילדים המטומטם ביותר שנולד כאן – ושובה של ציפי שביט בתור ציפיטפות (שיר הויברטור שלה היה פשוט מבריק). המכות בין דודידו ליובל בסוף, שהצליחו להזיז אפילו את שרירי הפנים של קיציס, היו אולי קצת יותר מדי עבורי, אבל אצלי בבית כולם נשכבו על הרצפה מצחוק.

מג'דלה – פעם שלישית גלידה. אסי חוזר לגלם את מג'דלה ומוחה על פרשת בשארה שהכתימה ציבור שלם עם עוד שיר פרו-ציוני. שאלות כמו האם "ארץ נהדרת" לא מדביקה על מג'דלה את סטיגמת המשת"פ, והאם בדמותו לא מגלם מג'דלה את חלומה הרטוב של הציונות – ערבי טוב – קטנות לעומת עבודת הפטיפונים של די ג'יי מש, שהכניס את אולד דירטי באסטרד לפריים טיים. ריספקט, לא?

שימי הרשקוביץ' בבית משפט לתביעות קטנות - בואו נעזוב את הפרומו הסמוי לתכנית של מרגול ונתרכז בשימי ופילוס. לקט הפילוסים מהשבוע שעבר הראה את האבולוציה בדמויותיהם, מסיידקיקים של חיזקי בעונה הקודמת, למי שמחכים מדי שבוע למוצא פיהם. הבעיה היא ששבוע אחרי הלקט הזה, ועל אף שאסי כהן מלהטט מול רבקה מיכאלי (בתפקיד אנמי למדי), התחושה היא שעלילות פילוס יכלו להידחק לטובת איזה בלוג. גם שם אפשר היה לקדם את מרגול.

אין גבול לאהבה – כלב מי שלא בכה בסוף