עיניים שלו

לפני שניגשים לאלבום החדש של ברייט אייז, "Cassadaga", צריך להשלים עם מספר עובדות: כשהאלבומים שלך גורפים מיליונים, קשה, ואפילו קצת מגוחך, להמשיך להיות בקטע של לואו-פיי כאילו שאתה דניאל ג'ונסטון; גיל ההתבגרות לא נמשך לנצח, וגם אם אפשר להיות מדוכא עד שיושבים על ספסל ברחוב עם קמטים ובקבוק של ג'ק, לצרוח ולהתפרץ כמו ילד שגנבו לו את הסוכריה נהיה מעייף מתישהו; קונור אוברסט, האיש שסביבו נבנה ברייט אייז כל פעם מחדש, כבר לא ייתאבד. הוא אמנם בן 27, שזה כידוע הגיל הנכון ביותר להתעסק בו עם איזו מנת סם מלוכלכת, אבל לא נראה שהוא כבר ילך בכיוון הזה. מצטער.

אוברסט, אולי אחד מהמוזיקאים הכי אינטליגנטיים, מודע לשינויים שעברו עליו. הוא יודע שאם הוא ימשיך ליצור ויתעלם מכל האנשים (אולי אני אחד מהם - עוד לא החלטתי) שאומרים שהקול שלו נמאס עליהם, הוא באמת יגשים את התחזית של המון מבקרי מוזיקה אמריקאים, ויהיה בוב דילן החדש. תאמינו או לא, כבר בגיל 20 הוא כתב שירים יותר מרגשים ממנו. בכל זאת, בשביל לטפח את הסטטוס, הוא היה צריך לשנות משהו בגישה. מה לעשות, הוא כבר לא אותו נער מבולבל, ובנות שבטח כבר לא קשה לו להשיג. מספר האפשרויות שעמד בפניו, היה מצומצם.

האופציה הראשונה היא שימשיך בשלו – יתבכיין על סמים, שברון לב, לוחות שנה ושעונים, אך בדרך ישעמם את עצמו, יאבד את האמינות, וימשיך להצליח רק בקרב תיכוניסטים שלא יודעים טוב יותר. הפתרון השני הוא ללכת בעקבותיו של דבנדרה בנהארט ולצעוק "טוב לי עכשיו, אני מצליח ומיליונר, אז בואו נעשה מוזיקה שמחה" – אבל זה יהיה קצת מגוחך לראות את אוברסט רץ בלי חולצה וצועק שהוא מרגיש כמו ילד (בראש שלו ילדים רוצים לחתוך את הוורידים, לא לקחת אסיד). אפשרות שלישית ולא סבירה היא להעתיק את הסטריטס, שפתר סיטואציה מקבילה על ידי כתיבת אלבום קונספט על דמות שדומה באופן מפחיד למייק סקינר לפני ההצלחה – אבל אני לא צריך להסביר לכם למה זה לא יעבוד כאן.

הדרך היחידה שאליה אוברסט יכול היה לפנות, תוך כדי שמירה על הפאסון, היא הרביעית – למצוא דברים אחרים בעולם שעושים רע על הלב, ולהמשיך להתבכיין – וזה בדיוק מה שקורה באלבום החדש של ברייט אייז – יש מלחמות, קפיטליזם ושלוש דתות מטופשות. אם זו לא תחמושת לאלבום שלם – מה כן?
נכון, זו ממש לא הפעם הראשונה שאוברסט מביע דעות פוליטיות שפויות. זה קרה באלף שירים (שזה עדיין אחוז מאוד קטן מהמיליונים שהקליט), באין ספור הזדמנויות פומביות ואפילו באלבום שלם ומעולה שהוקדש לקפטילזם והגלובליזציה – אותו הקליט ב-2002 עם הלהקה Desaparecidos. אך יש הבדלים רבים בין העבר להווה.

היום, בניגוד להרגליו, קונור לא בהכרח כותב בגוף ראשון, אלא מסתכל מלמעלה ושופט – אבל יותר מהכל – פעם אוברסט היה נער תמים שרצה לעשות היסטוריה, והיום הוא פשוט גבר מיואש שמספר לנו על המצב העגום של העולם.

ב-"Manana", השיר שתיפקד כסוג של מניפסט באלבום של Desaparecidos, שר אוברסט "היום אנחנו מולידים עתיד חדש / כן / היום אנחנו מולידים את העתיד שלנו... אם יעצרו אותנו / פשוט נתחיל מחדש". האלבום החדש מצדו, מתחיל בשורה "תאגידית או קולוניאלית / התנועה בלתי ניתנת לעצירה". המשוואה ברורה – יש כאן יאוש, היאוש מתסכל, תסכול מוביל לדיכאון, ודיכאון הוא מה שמרכיב אלבומים חדשים של ברייט אייז.

אבל יש מרכיבים נוספים למוזיקה של אוברסט, ואני לא מדבר על העטיפות המגניבות ומלאות הגימיקים שהוא מאז ומעולם הצמיד לאלבומים שלו (הפעם קיבלנו את ה-"Spectral Decoder", מן פלסטיק שקוף ומחוספס, שכשמעבירים אותו על החוברת מתרחשים אפקטים מגניבים).

תחילה זה החברים, אלו שהיו איתו כל השנים, ניגנו איתו, שרו ברקע, ולטענתו גם השאירו אותו בחיים. אלו לא הלכו לשום מקום – זו תהיה טעות לחשוב שהסאונד המלוטש, המדויק, המחושב עד טירוף של "Cassadaga" נובע מאיזושהי ויתור לבעלי ההון – הוא עדיין מקליט עם אותם האנשים שאליהם טלפן להשוויץ בשניה שווינונה ריידר הסכימה לצאת איתו (אם אתם תוהים – הקשר הזה נגמר מזמן) - אנשים שגדלו איתו מוזיקלית והתפתחו יחדיו. זה רק טבעי שהמוזיקה המשותפת שלהם תהיה עגולה יותר עם הזמן, הרי זה לא שאוברסט ניסה להיות אקספרמנטלי מתישהו – הלואו-פיי שלו היה קאנטרי-פולק מלכתחילה, ההבדל הוא שהיום גם שמים לב שיש מאחוריו מזומנים.

אך המרכיב החשוב ביותר, וזה שכל מעריץ ברייט אייז ממוצע יפנה אתכם אליו, הוא הטקסטים של אוברסט, שמלאים בהתבוננות פנימית ושנאה עצמית שמעורבבת עם נרקסיזם. באלבום החדש, בלי שום ספק, נמצאים השירים הכי חלשים שאוברסט כתב אי פעם (מילים ולחן יחדיו), בעיקר בגלל שהוא כמעט ולא מדבר על עצמו, וגם שהוא כן, זה באופן מרוחק למדי. נגיד את זה ככה – בזמן שקראתי את המילים בחוברת מצאתי את עצמי נודד לבדוק מה חדש במיי ספייס, וזו הפעם ראשונה שזה קרה לי עם אלבום של ברייט אייז.

בכל זאת, יש כאן כמה קטעים טובים. "Four Winds", הסינגל המצוין, נכנס בכוח בכל דת אפשרית (ומכיל שימוש במילה הכי מעוסה במוזיקה – "בבילון". המילה הזו דרך אגב, חוזרת שוב בשיר אחר); שיר הנושא המודע לעצמו פונה אל מעריצי ברייט אייז שקנו את האלבום בקריצה – "לתרבות השוליים יש זכויות יוצרים / השיגו את המהפכה שלכם במחיר נמוך", ול-"Cleanse Song" באמת יש עיבוד מקסים.

אך כל אלו לא מחפים על העובדה ששירים של ברייט אייז צריכים לבוא עם המילה "אני" לפחות פעם אחת בתוכם – מפריעה לך המלחמה בעירק? תספר על איך שהיא משפיעה עליך. עצוב לך שחיילים מתים? ספר לנו על חבר שלך שנהרג (ואם אין לך אחד כזה, תמציא). כשאוברסט מסתכל החוצה הוא רואה את מה שרבים רואים – כשהוא מסתכל פנימה אין לדעת מה הוא ימצא.
אני עוד לא סגור על זה לגמרי, אבל כנראה שייקח זמן עד שאתחבר לאוברסט החדש – זה שדואג לעולם השלישי ושוכח לעדכן אותי על הסטוץ שלו מאתמול בלילה. אני פשוט רגיל ללוות אותו בחיפוש העצמי שלו, בהתלבטויות הקטנות, והוא כנראה כבר נמצא במקום אחר. בדיוק כמו שהוא אומר ב-"I Must Belong Somewhere": "הכל חייב להיות שייך למקום כלשהו / אני יודע זאת עכשיו / בגלל זה אני נשאר פה". אז עכשיו אני חייב למצוא אותו מחדש – אולי זה יקרה באלבום הבא, איפה שגם המוזיקה תהיה קצת יותר טובה.

ברייט אייז, "Cassadaga" (סאדל קריק / הליקון)