משחקים בחצר האחורית

"ראיתי מה קרה לילדי האינתיפאדה הראשונה" מספר ד"ר עבד אלפתאח אבו-סרור, מנהל מרכז התיאטרון במחנה הפליטים אל-עאיידה שליד בית לחם, "וידעתי שאסור לתת לילדי האינתיפאדה השניה ללכת באותו המסלול". ד"ר אבו-סרור מדבר בהתרגשות על חזון המתנ"ס שהקים: "אנחנו עם שחי תחת כיבוש, ויש לנו זכות להתגונן... אבל יש לנו בעיקר חובה להתחיל בבנייתה של אומה. והבניה הזו מתחילה בילדים שלנו".

אבו-סרור לא החל את דרכו בתחום החינוך, ואת לימודי הדוקטורט בצרפת הוא עשה בתחום הנדסה ביולוגית. אבל כששב בשנת 1995 למחנה הפליטים אל-עאיידה בו נולד, הוא הרגיש שעם כל הכבוד לביולוגיה משהו אחר לגמרי חסר במחנה. בשנת 1998 כבר הפכו התכניות שהיו אצלו בראש למציאות: מתנ"ס אל-רוואד, שפירושו בערבית "החלוצים", הוקם בליבו של המחנה. ציונות נוסח פלסטין.

"כשהייתי בצרפת הרגשתי שפלסטין נמצאת בלקסיקון העולמי רק ברובד אחד", הוא מספר לוואלה! תרבות, "והרובד הזה היה הפגנות, אלימות, אינתיפאדה ועוני". לדבריו, "הרגשתי שהעולם לא רואה את התמונה הרחבה, את התרבות הפלסטינית, את האמנות הפלסטינית ואת המאבק לזכויות אדם ולזכויות נשים, ולכן החלטתי לעשות מעשה". אבו-סרור לא מתכחש לצד האלים של המחאה אבל הוא קובע בנחרצות ש"אנחנו נמצאים תחת שלטון זר, ויש לנו חומה של שמונה מטר מחוץ לבית, כל אלו נותנים לנו את הזכות להתגונן... אבל לצד זה, צריך גם לבנות כאן מדינה".

וכשאבו-סרור אומר "לבנות מדינה" הוא מתכוון בעיקר לאמנות. "פעם פלסטינים היו הולכים לכלא על יצירת מחזה שערורייתי, כתיבת שירים לאומנים או על ציור גרפיטי וקריקטורות, ואני חושב שדרך הפעולה הזו ננטשה כמעט לגמרי". "אני לא פוליטי בשום צורה", אומר אבו-סרור, "אבל אני מאמין שהילדים שלנו צריכים להביע את עצמם דרך האמנות, ובמתנ"ס שלנו הם רק צריכים לבחור את הדרך: תיאטרון, וידאו, צילום, קריקטורה, ריקוד דבקה מסורתי, מקהלה, תיאטרון בובות, בניית מסכות וכתיבה".

המטרה של מרכז "החלוצים", לפי דבר המייסד, היא לשנות את הסטריאוטיפים. "שלנו על העולם ושל העולם עלינו", הוא אומר. לדבריו, "חשוב לנו שבישראל ובעולם יראו עוד דברים שקורים בפלסטין חוץ מידויי אבנים. חשוב לנו שיראו סדנאות יצירה וסביבת עבודה לא-אלימה בקרב הילדים שלנו".

לגבי הסטריאוטיפים מפלסטין והחוצה, אבו-סרור לא חוסך ביקורת מהפלסטינים. "יש לנו בעיה של קבלה של דעת האחר, וזה אומר שהבסיס לדמוקרטיה הוא עדיין לא יציב דיו". לדבריו, קבוצה של חברי עמותה ישראלית הגיעה למרכז לביקור. הילדים נשאלו מה הם רוצים להגיד להם, והתגובות היו מגוונות. "אחת אמרה ברוך הבא, אחד אמר שהוא רוצה קודם לשמוע מה יש להם לומר, ואחר אמר שהוא לא מוכן לדבר איתם בכל מקרה". לדברי אבו-סרור, בעצם מגוון הדעות הזה הילדים השיגו התקדמות מדהימה: "הם כיבדו זה את זה, למרות שהיו חלוקים בדיעותיהם וזה מה שחשוב". לדבריו, "רק כשנדע לשוחח בתוך עצמנו, נוכל גם לשוחח עם האחר".

אבו-סרור טוען שאת הפירות של עבודת המתנ"ס ניתן לראות בכל יום. "כל יום נבנה עוד גשר", הוא מתפייט, "כל יום אנו מנסים לגרום לעוד ילד להאמין בבני אדם, ולכבד את בני האדם". לדבריו, מדובר במלאכת קודש, כי "אחרי הכל הילדים האלו יהיו המנהיגים של המחר.... אחרי הכל הם יהיו חייבים להבין באיזשהו שלב שבצד השני יש בני אדם".

אבו-סרור גאה במיוחד במחלקת התיאטרון של המתנ"ס. מחזה פרי עיטם של הילדים שנקרא "אנו ילדי המחנה", יצא את גבולות הגדה המערבית והגיע עד לשבדיה, דנמרק, מצרים, צרפת, בלגיה וארצות הברית. מסע ההופעות שהתקיים במשך שש חופשות קיץ, משנת 2000 ועד 2006, נעשה אמנם במסגרת מאמץ לגיוס כספים אבל לדברי אבו-סרור "המטרה היתה גם לחשוף את הילדים אל העולם שמחוץ למחנה. בהצגה, הומחזה ההיסטוריה הפלסטינית מתחילת המאבק בציונות בשנת 1917 ועד חתימת הסכמי אוסלו ב-1993, ונכתבה "דרך עיני הילדים, ודרך התפיסה שלהם את המאורעות". אבו-סרור אמנם לא אובייקטיבי אבל הוא טוען שמדובר במחזה מיוחד במינו.

"כעת אנחנו עובדים על מחזה חדש", מספר אבו-סרור כממתיק סוד. "קוראים לו – 'כל האשמה על הזאב'". לפי מיטב המסורת האבו-סרורית מנסה המחזה לשבור עבור הילדים עוד כמה סטריאטיפים. "כולם מכירים את הסיפור על כיפה אדומה" אומר אבו-סרור, "אז במחזה הזה אנחנו משנים כמה פרטים ומראים שלא הכל כל כך פשוט". לדבריו, "חשוב שהמסר יהיה שהזאב לא תמיד רע ואכזר". אבו סרור חושב חושב לרגע ומוסיף, "בטח לא כמו שמנסים להציג אותו".