ממנטו מורי

זיכרון הוא הדבר שמבדיל את האדם מכל שאר החיות. יש לבעלי חיים זיכרון, לחלקם ארוך מאד ("זיכרון של פיל"), אולם אף בעל חיים אינו זוכר דברים בפירוט כמו האדם. מה זוכרים ואיך זוכרים – זה אחד הדברים שמייחדים כל תרבות. אז אם ניקח שתי תרבויות בעלות קווי דמיון לא מעטים (בהיות אחת מהן חקיינית די רצינית של השנייה), מעניין לראות איך כל אחת מהן זוכרת את לוחמיה המתים, ואולי גם מה זה אומר על כל אחת מהן.

גם לאמריקאים יש יום זיכרון לאומי, שמוקדש לחללי מערכות הדוד סם (כולל מערכות שהתרחשו לפני שדמות הדוד הומצאה). מועדו הרשמי של יום הזיכרון הזה הוא 30 במאי, אבל לאמריקאים יש קטע מגניב ביותר, שכל החגים הפדרליים, שאינם תלויי תאריך במובהק (ראש השנה האזרחית, חג המולד ויום העצמאות) מצוינים ביום שני, כדי ליצור סופ"ש ארוך. (נכון מחשבה בריאה?) אי לכך ובהתאם לזאת, יום הזיכרון לחללי מערכות ארה"ב מצוין ביום שני האחרון של מאי. (יש גם "יום יוצאי הצבא" [Veteran's Day], שמצוין ב-11 בנובמבר, תאריך סיום מלחמת העולם הראשונה. יום זה משמש בעיקר לציון זכר "החייל האלמוני" וחיילים שמקום קבורתם לא נודע).

בניגוד לישראל, שכבר בשנה השלישית לקיומה ייחדה יום לזכר הנופלים, הצליחה ארה"ב לשרוד 90 שנה בלי יום זיכרון רשמי, ועם זכר נופליה התייחדה חטופות או ביום העצמאות, או בתאריכי הקרבות השונים. אבל אחרי הטבח העצום של מלחמת האזרחים (1861-1865), שגבה כשלושת-רבעי מיליון חיילים משני הצדדים, הרגישה הנפש האמריקאית צורך לייחד יום בפני עצמו לאובדן הנרחב. היום נקבע על ידי גנרל צפוני, ובמקור מטרתו העיקרית היתה קישוט קברי הנופלים. במדינות הדרום, אגב, סירבו לציין את יום הזיכרון הזה עד אחרי מלחמת העולם הראשונה, ועד היום יש מדינות בדרום שמציינות, בנוסף ליום הזיכרון הכללי, יום זיכרון נפרד לחללי מדינות הדרום במלחמת האזרחים. גם הם לא שוכחים ולא סולחים, מסתבר.

לסופ"ש החגיגי של יום הזיכרון האמריקאי יש חשיבות רבה מעבר לעניין זכר הנופלים – הוא מציין את תחילתו הרשמית של הקיץ. מסורת אופנתית שהיתה רווחת בימים שחוקי הלבוש המקובל היו נוקשים יותר, קבעה שלא לובשים לבן לפני יום הזיכרון (וגם לא אחרי "יום העבודה", החל בתחילת ספטמבר). עונת הרחצה נפתחת באותו סופ"ש, גדולי הלהיטים הקלילים של הקיץ עולים על מסכי הקולנוע בסופ"ש הזה, והיות שמדובר בסופ"ש של שלושה ימים וחצי, זה נחשב מועד קלאסי ביותר לטיולים מיתולוגיים מכל הסוגים.

בקיצור, כבר מהעובדה שדאגו שיום הזיכרון יהיה יום חופש, ועוד צמוד לסופ"ש, אפשר לראות שהראש של יום הזיכרון האמריקאי שונה למדי משלנו. אופיו של היום, כמו כל דבר בחיים, עבר ועובר שינויים עם השנים (פעם רוב החנויות לא היו נפתחות, היום רק מעט מאד נוהגות כך), אבל מסורתית הוא נראה פחות או יותר כך:

באמצע הבוקר (10:00 על פי רוב) היתה יוצאת תהלוכה חגיגית, עם קישוטים באדום-כחול-לבן, ממרכז העיר או העיירה לעבר בית הקברות המקומי, שם היו מקיימים טקס זיכרון קצר, תפילות, נאומים, דקה דומייה ומתייחדים עם זכר הנופלים. טיפוח חלקות הקבר (ניקוי המצבות, הנחת זרי פרחים) הוא חלק מסורתי מהפעילות הזאת. יש גם רבים מאד שמנצלים את ההליכה המאורגנת לבית הקברות כדי להתייחד עם סתם מתים מבני משפחתם.

טוב, נגיד ב-12:00 בצהריים גמרנו לנקות את המצבות, לנאום, להתפלל ולשתוק דקה אחת בחיים המסריחים שלנו. מה הלאה?

מה ז'תומרת מה הלאה? תדליק כבר ת'גריל, בנאדם, ותביא איזו בירה צוננת. חופש היום.

גם בקרב חוגים שמרניים בארה"ב, שאוהבים לנפנף ביחס של יראה כבוד כלפי הצבא, זה נראה לאמריקאים כמו הדבר הטבעי ביותר בעולם, אחרי שגמרו לחלוק קצת כבוד למתים, לנצל את היום החופשי כדי לעשות חיים.

עכשיו תשוו את זה ליום הזיכרון שלנו, פה בארץ חמדת אבות. היום מתחיל בצפירה מורטת עצבים, וזה נותן את הטון לשאר שעות האור. רוצים לראות את שודדי הקאריביים 3? לא היום, כי "בתי העינוגים" סגורים. רוצים לדפוק ארוחה טובה? נסו למצוא איפה, כי כנ"ל. ואם תעשו מנגל בחצר הפרטית, מובטח לכם שיימצא מי שטיח בכם שאתם סמולנים עוכרי ישראל שלא ראויים להקרבה של מגש הכסף.

בשנתיים הראשונות אחרי קום המדינה, צוין זכר הנופלים בטקסים ביום העצמאות עצמו. למשפחות הנופלים צרם הניגוד בין האבל לחגיגות ההמוניות, ולכן הוזזו טקסי הזיכרון ליום שלפני יום העצמאות, כך ששקיעת השמש מפרידה בין סוף יום הזיכרון לתחילת חגיגות העצמאות. ומי שקורא את המכתבים למערכת ומאמרי הדעות יודע, שבכל שנה יש רבים שגם הפרדה זו אינה מספיקה להם, והמעבר החד בין הזיכרון לקרחנת הקצף והנפנוף מפריעה להם למצות גם את זה וגם את זה.

אז רעיון אחד הוא להפריד בין שני הימים, לא בקו הדק שבין אחר הצהריים לערב אלא בחודש או קצת יותר, כמו שקורה בארה"ב. רעיון אחר, שגם אותו אפשר לאמץ מארה"ב, הוא לקחת את כל העסק יותר בקלות, לזכור שעם כל הכבוד לנופלים, במותם הם ציוו לנו את החיים, לא את הדכדוך הכפוי. אפשר, כמו שעושים פטריוטים מחוף לחוף בארץ האפשרויות, לתת כבוד שקט ומהורהר למתים בבוקר, להשאיר אותם בקבריהם, ואז להוכיח שההקרבה שלהם הצליחה על ידי תפיסת זולה עם שיפוד ומשקה תוסס וקר שעה בלבד לאחר מכן. לא סותר.