וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

עוד חוזר הניגון

שרון אריאלי

22.4.2007 / 17:03

אין ציונות ללא ציון ואין מוזיקאי ישראלי מצליח ללא שיר יום זיכרון. שרון אריאלי מדליק נר למורשת שעוברת מדור לדור

המשפט הכי שכיח בשנים האחרונות, עת מתחיל לוח השנה הישראלי להפעיל את מלוא כובד משקלו הלאומי, הוא "אני ממש אוהב/ת את הרדיו ביום הזיכרון". ואם יש מכנה משותף אחד לאמנים האהובים במוזיקה הישראלית, מימי הפזמון הארץ ישראלי דרך שלום חנוך ועד ברי סחרוף, הוא השכשוך במים הנעימים של פלייליסט טקסי בית הספר. זה כבר כמעט עניין של חניכה: קשה לחשוב על אמן מצליח באמת שלא קיבל חותמת הכשר מהציבור הישראלי מבלי להצטייד בשיר זיכרון אחד לפחות, לפעמים תוך כפייה ברוטאלית של הציבור על השיר עצמו: שלום חנוך לא כתב את "ילדים של החיים", למשל, בשביל האנדרטות, אבל הוא הולאם נוסח הוגו צ'אבס בוונצואלה. וחנוך, כמו תמיד, הוא רק הסימפטום: כשהציבור הישראלי מאס בדביקות של שירי הלהקות הצבאיות אחרי מלחמת לבנון, חנוך, ואחריו צאצאי הביזאר שלו נכנסו באופן טבעי לוואקום שהקולקטיב דרש למלא, והיו לו תנאי כניסה מאוד פשוטים: המוזיקאים הישראלים תפסו את מקומם בזרם המרכזי רק אחרי שהוטבלו על ידי שירה בכיכר בהנחיית יאיר לפיד, או שסתם טחנו אותם עד הדלקת המשואות.

כדי לא לשחוק עוד יותר את קלישאת החיבור בין מוזיקה ישראלית ליום הזיכרון, צריך להגיד את זה באופן ישיר ופשוט: הקהל הישראלית רוצה ואוהב נכסי צאן ברזל,אבל כזה שלא הלך לטבח. את אותה התגייסות שהוא דרש באופן צפוי מהזמר הישראלי ומהלהקות הצבאיות בשנים הראשונות למדינה, הוא דרש וקיבל באופן מלא מהמוזיקה הישראלית לדורותיה וסגנונותיה, ממי שרצה: מי שסירב להשתתף בזיכרון הלאומי, קיבל פירורים של תל אביביות אלטרנטיבית וקצת אהבה מהמקומונים, וזהו. לכן למשל, ברי סחרוף יהיה לעולם הרבה יותר אהוב מרמי פורטיס: פורטיס היה צוחק על "חורשת האקליפטוס", סחרוף גרם למורים לספרות להשמיע את "עוד חוזר הניגון" בכיתות.

הפרמטרים על פיהם ציבור בוחר את גיבוריו הם עניין של מסורת ואתוס, ולכן אין למי לבוא בטענות על כך שיום הזיכרון הוא אודישן גדול שהמוות בשבילו הוא סוג של מרגול. זה גם לא באמת נורא שהתרבות הישראלית מתאמצת כל כך להוכיח לעצמה כל פעם כמה היא צודקת בנרטיב שהיא סיפרה לעצמה. יצאו מזה כמה שירים יפים. הבעיה היא לא שיש יותר מדי שירים על יום הזיכרון: הבעיה היא שהם מונופול על הזיכרון המוזיקלי הישראלי.

חלון לים התיכון

בגלל היותם של שירי יום הזיכרון, ההירואיים לכאורה שפונים למכנה הציוני המשותף הרחב ביותר(יורים ובוכים וכו'), כרטיס כניסה לקונצנזוס, המוזיקה הזניחה כל נושא אחר, עד שהם הפכו לחסרי משמעות בתודעה: את הכיבוש היא השאירה לאמירות סרק בנאליות חסרות בסיס ("לא אני בחרתי את השכן שלי/ שיבנה כבר בית ויניח לי", מאת שלום חנוך, אבי החד צדדיות), את הימין היא השאירה לאריאל זילבר, והכתירה אותו כ"משוגע".

את הסרבנות היא העיפה לשוליים הנשכחים, ואת המעשה הנורא ביותר עשתה המוזיקה הישראלית לזיכרון השואה: הדבר הכי גרוע שקרה לשואה בזיכרון המוזיקלי, היא היותו של "אפר ואבק" אולי האלבום הטוב ביותר שיצא בישראל. אחרי שנים של הזנחה רשלנית ופושעת (לניצולים מתייחסים הרבה יותר גרוע), פוליקר ויעקב גלעד גאלו את הנושא הכאוב, המורסה המדממת ביותר של היהדות מהגורל שהציונות ייעדה לו: ב"אפר ואבק" אין "יום הזיכרון לשואה ולגבורה". יש רק שואה, והיא לא הייתה גבורתית. המוזיקה הישראלית, מלבד ניסיונות בודדים (כמה מכם מכירים את ברק אלנקווה והגטו סווינגרס?) מביטה מאז באלבום הזה בהשתאות מוזיאונית, ועברה להלחין עוד שיר מדורה על מלחמה כזו או אחרת. "אפר ואבק" הייתה יצירה כל כך שלמה ומדויקת, עד שנושא שגם ככה נושא שאף אחד לא רצה לגעת בו, הפך מוקצה מחמת קדושה ומיאוס גם יחד.

במובן הזה, המוזיקה הישראלית נהגה בשואה כמו שהציונות נהגה בניצולי השואה בימיה הראשונים: סבונים שלא עשו כלום כדי להציל את עצמם, שאין באזכרות שלהם חיילים בוכים במדים מגוהצים. המוזיקאים הישראלים שרצו את אהבת הקהל, מלבד פוליקר (ואולי זה לא מפתיע שהוא היה הראשון לסרב לגאידמק), העדיפו להיות עצובים במקום שבו לבכי יש רייטינג.

המוזיקה הישראלית הפופולרית נשארה בתחומי העיסוק שלה שבויה בתפיסת העולם הציונית הקלאסית, הנצורה והצודקת. לכן ברגע שיענקל'ה רוטבליט אמר משהו שהוא לא "דרכנו" (עוד הלאמה מכוערת), הוא נזרק לתהומות הנשייה ומאותה סיבה חווה אלברשטיין הפסיקה להופיע בארץ (כי "כמו צמח בר" לא שייך לאף אחד, בטח לא לחלקות הצבאיות). ועד שהמוזיקה הישראלית לא תדע להכניס לתוך הקונצנזוס שלה יצירות טובות שעוסקות במכלול הישראליות, שלא מתחילה ונגמרת ב"שיר ללא שם", אין יותר מדי ברירות: אם בימים כתיקונם לא צריך לפתוח את הרדיו, ביום הזיכרון פשוט צריך לשבור אותו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully