הלב ממריא

התשדיר המסורתי של אל על לקראת יום העצמאות תפס אותי לא מוכן. שכבתי מול הטלוויזיה מעולף חלקית, בוהה במסך, ואז צצה לפתע הסקירה המייגעת של הישגי המדינה בכל התחומים, החל מהצבאי ועד לספורטיבי, כשברקע מוזיקה פומפוזית והרבה כחול לבן. מכאן ואילך הגיב גופי משל היו בו שני קווים מקבילים, שאינם נפגשים: השכל התקומם על הניסיון המאולץ לעורר רוח פטריוטית, בעוד הלב פעם בחוזקה, צמרמורת קלה מורגשת במורד הצוואר והשיער סומר למאית שניה. השכל שנא את הפרסומת, הרגש בלע אותה כפתי.

מדי שנה הולך ומחריף הניגוד הפנימי. היחס שלי למועדים החילוניים הופך ציני יותר. יום השואה נגזל על ידי פוליטיקאים, שמטביעים אותו בקלישאות על זכותנו ההיסטורית להגן על עצמנו נגד הצוררים, בעוד ביום הזיכרון אסור בתכלית האיסור לקיים כל דיון משמעותי על נחיצותן של הפעולות הצבאיות שקטפו כל כך הרבה חיים, ועל הסיכוי למנוע את המתים הבאים. על יום העצמאות, אותה קקופוניה ציונית שמשלבת בין חידוני תנ"ך, פקקים, חתני פרס ישראל, טקסים בהר הרצל, ניפנופי מנגל, ספריי שלג, פטישים בראש, מרתון סרטי בורקס וטור ה"איפה הכל השתבש" השנתי של יאיר לפיד, מיותר להכביר מילים. צריך רק לעצום את העיניים ולחכות שזה ייגמר.

הבעיה היא שהגוף מורגל בתגובות אחרות. בתוכי, מסתבר, מסתתר בן כספית קטן. במשך שנים הוא ספג מנות גדושות של ערכים בבית הספר, דרך הטלוויזיה ובצבא. פעם, כשהשכל עדיין לא היה כל כך ציני, ההתרגשות היתה כנה ואמיתית, נטולת מבט ביקורתי מהצד. ב"שיר הרעות" נקוו דמעות. בזמן שניגנו ברדיו את "הנסיך הקטן", המקלט הוגבר. "התקווה" ממש ריגשה. הנאומים ביום העצמאות וביום הזיכרון לא נשמעו שקריים, נבובים ומכעיסים. התגובה הזאת טבועה עמוק בתוכי, בלי שום אפשרות לשלוט בה.

אבל לא רק טקסי יום זיכרון ופרסומות מטופשות לחברות תעופה מעוררים בי התרגשות. יש לי עור ברווז כשאני יושב באולם כדורסל מלא ושומע את הקהל מרעיד את הפרקט, או כשהשחקנים מוצגים לצלילי להיט נשכח ורב עוצמה של להקה עם להיט אחד ("The Final Countdown" או "The Eye Of The Tiger"). אני מתנגד בכל מאודי לאלימות, אבל סצינת לחימה ב"מטריקס" תגרום לי להתרוממות רוח. הכפתורים בתוכי נלחצים לרגע, וזה נעים מאוד. זה מחלץ אותך לכמה רגעים מחייך האפורים והמורכבים, סוחף אותך לעולם אלטרנטיבי, מלא תהילה ומסעיר.

אלא שלסרט אין כל השלכות ארוכות טווח. אתה צופה בו, ושוכח כעבור יממה או אחרי שבוע. לתחושות הפיזיות שמעוררת הלאומיות יש השפעה. הן ממכרות. התעלות הרוח של הפטריוטיות הישראלית, הדגל, הצבא, היתה יכולה להיות לא מזיקה לו היינו חיים במציאות אחרת, פחות מדממת. אלא שכאן, ההרגל הזה, שנרכש בשנים של טקסים מרגשים, בעלי השפעה כבירה על המוח הלא מעוצב והלא ביקורתי של הצעיר הישראלי, הופך לקפיץ. הוא משתחרר בעתות משבר, וגורם להתלכדות מאחורי הדגל ללא שום מחשבה.

זה מה שקרה כאן בקיץ האחרון, כשסופרים, אנשי רוח ועיתונאים התאגדו סביב מלחמה מיותרת. זו היתה תגובה גופנית, שנטרלה לחלוטין את כושר השיפוט. זהו כוחה של הלאומיות. שיר מרגש ועוד אחד, יחד עם דגל מתנפנף וטנק מפויח – כולם מצטברים בפנים, מתיישבים בנשמה ומרעידים מיתרים. קשה מאוד להילחם בזה. הרבה יותר קל להילחם באויב.