בריאות

כעת זה כבר ברור. בתוך כל האנדרלמוסיה המרכיבה את חיינו בהווה המוזר הזה, ערוץ 33 מהווה חור שחור, מנהרת זמן המשגרת את הצופה התמים היישר לשנות השמונים החביבות. זה כבר זמן רב שהערוץ מתפקד, באדיבות ערוץ 1, כשלוחה האייטיזית המובהקת ביותר ביקום שלנו. בין "מיטב הקרקסים", "טלכסף", תוכניות מתח אוסטרליות כמו "סיירת החופים" ("סדרת הפעולה שמרתקת את העולם" לדברי הקריין הסימפטי) וכל מיני טוק שואוז נישתיים סהרוריים של עורכי דין, פרופסורים, מדיומים ואלעזר שטרומים שמתקוטטים בתוך עצמם, די לאיש הפשוט בכדי שיבחין שמה שקורה בנגזרת 33 הוא בעצם גידול בתנאי מעבדה של שיבוט המורכב מזרעו של ערוץ 1 והיחיד של עשור וחצי למטה.

לאחרונה, אל לוח השידורים ההזוי מלכתחילה של השלוחה, התווסף הנוק-אאוט האמיתי - לקטי קליפים עבריים מהארכיון העצום של רוממה, המשודרים ברצף אל תוך הלילה תחת הטייטל "נדודי שירה". כאן המקום לברך על היוזמה, שכן אכן וללא ספק מדובר באופציה ראויה למי מאיתנו המוצא את עצמו חסר תעסוקה באישון הליל, ומוכן, אם בדרך אגב נמנומית ואם בדופק מהיר וזיעה קרה, להתמודד סוף-סוף וברצינות עם עברו. איפה עוד תוכל למצוא בשתיים בלילה את יהורם גאון או יאיר ניצני, נורית גלרון או אילנית, ירדנה ארזי ותיסלם? רק בערוץ 33.

בואו נדבר גלויות: המדובר ברצף חסר תקדים האוכל לארוחת בוקר את תת המדור הפופולרי "לא ייאמן". אתמול בלילה, למשל, נקלעתי לרצף של ריטה המוקדמת. מה שנקרא, לפרצוף. הדבר הראשון שקופץ לראש כשרואים את ריטה המוקדמת הוא שיש צורך דחוף לתרגם את המונח האמריקאי "a bad hair day" לעברית. התסרוקות של ריטה הם מופת של קשקוש וירטואוזי, כאילו עברו סיעור מוחות של מיטב השוקי זיקרים, כשאלה מנסים להוציא תחת ידם משהו יותר לא ייאמן מהלוק של ווירד אל ינקוביץ'. אלא שאחרי כמה שירים מסתבר שלא מדובר ב"בד הר דיי", אלא ב"בד הר דקייד".

הנה ריטה עם שמלה חושפנית, איזה סקס-אפיל ידעו לייצר פעם, פה ענק, מניירות ידיים-ראש-עכוז קורעות לב וצמיד ספירלה ענק על הזרוע (שבקליפ הבא יאבזר את השיער). הנה ריטה עם הפילהרמונית בביצוע אופרת סירנות ל"ואולי". הופ, הנה ריטה בקליפ לא ייאמן בתלישותו ל"עבד של הזמן", רוקדת על תפאורה של שעון אנלוגי, לובשת חולצה ירוקה עם כריות, מכנסיים ירוקים, כפפה לבנה על יד אחת, נעליים פיץ', חגורה לבנה עם שלשלאות מתכת, קוקו גבוה ואלון הלל על התופים האלקטרוניים. אין מילים.

ועוד לא אמרתי דבר על הקליפים מתקופת ניסן נתיב שלה, בהם מסתבר כי לא רק למדונה יש צוות רקדנים שיודע את העבודה. רפי ויינשטוק איז אין דה האוס? יאפ. צדי צרפתי עושה כאן ככל העולה על רוחו, ובואו נגיד שעולה גם עולה. יש פה גם טעימות טראש מההופעה בראש כחול באירוויזיון, ומ"שביל הבריחה" באולפן "להיט בראש" עם רמי המקפץ בלי שום קשר לקצב על קלידי הגיטרה, אבל את השיא רושם בלי שום ספק דואט הטראש "נגענו בשבועה הזאת כל כך" (או איך שלא קוראים לו), הקליפ המפורסם בו מזילה ריטה בסופו של דבר דמעה כנה של התרגשות. הגברת הראשונה של הסירנות הישראליות כובשת כאן את הפסגות המושלגות של הפריזורה, ורמי מחרה מחזיק אחריה עם חולצת עטלף אפורה עם שרוולי שלושת רבעי, בלורית-קרחת קרחנה סטייל וסרט מגבת של טנסיאים, רמבו סטיילי, כולו אומר אלטון ג'ון בתקופה של לפני היציאה מהארון. קלאסיקה מא' עד ת'.

יש, כמובן, ערבים קצת פחות הארד-קוריים (דווקא אלה הקשורים למוזיקה מזרחית), אבל יש גם יש עוד הרבה כאלה שהולכים עד הסוף. בואו נגיד - ירדנה ארזי? סי היימן? אדם? לא נכחיש זאת.