לכל איש יש (גם) חלל

"אדם יכול להיות בשני מקומות", קבעה יונה וולך, "אחד אצלי ואחד אצלך". לכן, היא הסיקה ש"אדם הוא מקום": אנחנו נמצאים אצל עצמנו, אבל גם אצל מי שאוהבים אותנו. אבל המתים חדלים להיות אצל עצמם, וגם המקום השני, זה שהם תופסים בליבם של אהוביהם, משתנה. הוא הופך לחלל.

יופייה של המילה "חלל" הוא יופי נורא. "חלל" היא מילה יפה, כי היא מקיימת התאמה נדירה בין המילולי והמטאפורי: חלל הוא הרוג אבל הוא גם מקום ריק. ובדיוק משום כך יופייה הוא כה נורא. החלל הוא גם המת עצמו, וגם מה שהמת משאיר אחריו. כמספר המתים, החללים, כך מספר הריקנויות, כלומר, החללים. חלל הוא "תחושה של ריקנות עקב פרידה מאדם אהוב," קובע מילון אבן-שושן בנזירות ניסוחית כמעט מכאיבה.

ביום הזיכרון הזה, שמונה חודשים אחרי מלחמת הלבנון השנייה, נוספו 233 חללים משני הסוגים: 233 מתים ו-233 ריקנויות, כי כל מת מגיע כשידו אחוזה בפרידה – פרידה חטופה, אכזרית, מוקדמת מדי.

האם יום הזיכרון הזה, האם ימי זיכרון בכלל, עוסקים בחללים (משני הסוגים – מתים וריקנויות)? האם הם מכבדים אותם, או דווקא תורמים להשכחת זכרם כממשות אינדיבידואלית? האם אנחנו זוכרים את האנשים שמאחורי הכותרת "יום הזיכרון"? האם בכלל אפשר לזכור מישהו שלא הכרנו? האם ימי זיכרון לא מחבלים בזיכרון – בזכירת האנושיות והייחודיות של כל אחד ואחת מהנופלים והנופלות, מעצם זה שאנחנו הופכים את כולם ליישות אחת מופשטת – "חללים"?

למרות השאלות האלה, הטקסים חשובים. אולי אחד הדברים הקשים ביותר שאפשר לעולל למי שעבר טראומה הוא להתעלם מהטראומה שלו ולהכחישה. ומי שנותר ובלבו חלל, אותה "תחושה של ריקנות עקב פרידה מאדם אהוב", אכן עבר טראומה איומה. לכן הטקסים וההכרה הרשמית בסבל חשובים קודם כל למשפחותיהם של הנהרגים. למרות סופיותו של המוות ומוחלטותו של האובדן, ההכרה במתים ובמשפחותיהם מצד המדינה ומצד הזולת, יש בה משהו מרפא, ולו במעט.

אבל מנגד חשוב לא להתאהב בטקסים ולהופכם לעיקר. השואה, שאת זכרה ציינו לפני שבוע בדיוק, היא מאורע היסטורי שהיה ונגמר, אבל מלחמות, תאונות אימונים ואירועי טרור עדיין קורים כאן ועכשיו (והם לא סתם "קורים". הממשלה והצבא אחראים, במישרין או בעקיפין, לפחות לחלקם; הם לא תופעות טבע, אלא מעשה ידי-אדם). יש הבדל עמוק ומהותי בין הגישה להנצחה של העבר שהיה וחלף, ובין הנצחה של עבר-הווה שמתהווה לנגד עינינו. אסור שטקסי הזיכרון יהיו כמו אותם ארונות מתים חדשים שגיבורי ספרו של אריך מריה רמרק, "במערב אין כל חדש", חולפים על-פניהם בדרכם אל שדה הקרב. אסור להתייחס אלינו – אזרחים וחיילים – כאל חללים על-תנאי היודעים שאולי, חלילה, ביום הזיכרון הבא יוקרא גם שמם. אסור להשלים עם משטר שמזמין מראש ארונות קבורה ביודעו שהם יתמלאו בקרוב, ויוצא ידי חובתו ב"הנצחה". כי ההנצחה האפקטיבית ביותר היא לאפשר את החיים המלאים.

העיתונות עסקה רבות, ובצדק, בשלושים ושלושה החללים שנפלו אחרי הפסקת האש בתום מלחמת לבנון השנייה. "הארץ" פרסם כתבה שוברת לב על הוריהם ועל תחושת ההחמצה שחלק מהם חשים. גם הספר "במערב אין כל חדש" נגמר בתיאור מותו של חייל בסוף מלחמת העולם הראשונה, לאחר החתימה על הסכמי שביתת-הנשק: "הוא נפל באוקטובר 1918, ביום שהיה כה שקט וחרישי בכל החזית, עד שהדו"ח-הצבאי נצטמצם במשפט אחד: במערב אין כל חדש" (תרגום: צבי ארד, זמורה ביתן, 1982). אבל בעצם, כשחושבים על זה, כל החיילים בכל המלחמות מתו כך, מוות מוחמץ. אם אנחנו נזכרים בכך שכל המלחמות נגמרות, וכל המלחמות מיותרות, וכולן מלחמות ברירה; אם אנחנו מוכנים לזכור שסופה של מלחמה, ולו העקובה מדם והארוכה ביותר, הוא הסכם שביתת נשק, ולפעמים אף הסכם שלום, הרי שכל מי שמת, בכל שלב שהוא של המלחמה, לא היה צריך למות. ובכל זאת, הם מתו, ותחתם קמו חללים רבים כל-כך בלבותיהם של אנשים רבים כל-כך.

את החלל שמותירים אחריהם המתים ממלאים זכרונות. עם היפערו של החלל הם זורמים לתוכו ומציפים אותו. החיים במחיצת המתים, חיים שהיו פעם הווה, הופכים עכשיו לעבר, לזכרונות. פאו?ל ב?ו?ימ?ר, גיבור "במערב אין כל חדש", מתאר את הזכרונות כ"תופעות ללא-קול, המדברות אלי במבטים ובמחוות, בלי אומר, ושתיקתם של הזכרונות היא המזעזעת... הם חרישיים, הזכרונות, מפני שאינם נתפסים על ידי שכלנו". את השקט הזה של הזכרונות מוטל על יום הזיכרון לדובב.