לא טוב, לא רע - מכוער

באחת הסצינות היפות ביותר בסרט "קיל ביל 2" מספר ביל לביאטריס משל על סופרמן והאלטר-אגו שלו, קלארק קנט. בניגוד לכל שאר גיבורי העל, אצל סופרמן דווקא התחפושת היא האלטר-אגו. בעוד שפיטר פארקר וברוס וויין לובשים תחפושת והופכים לספיידרמן ובאטמן, סופרמן לובש את תחפושת האדם מן הישוב שלו והופך לקלארק קנט. הטענה של ביל היא שקנט משקף את חוות דעתו של קל-אל, שמו בתעודת הזהות שסחב מקריפטון, על האנושות – גמלוני, פחדן, קצר רואי וחלש.

ארקדי גאידמק הוא סוג של גיבור-על. הגיע משום מקום רק כדי להציל את ישראל מהתפוררות חברתית, כלכלית וביטחונית, שלא לדבר על האליפות של בית"ר. בדומה לסופרמן, גם אצל גאידמק אפשר ללמוד משהו עליו ועלינו, דרך התחפושת הישראלית שבחר לעצמו. בעיני גאידמק, ואת זה מסיבת ההפתעה שהוא מכין למדינה כבר מוכיחה סופית, הישראלי הוא התגלמות הכיעור עלי אדמות.

לפני שנדרשים לסוגיית הכיעור, ראוי לשאול ראשית האם גאידמק, במעשיו, הוא אופורטוניסט שמצא את שביל הזהב ללב הישראלי - כלומר מי שמבצע פעולות רק על מנת לקבל את הלגיטימציה של החברה המקומית ולהסיר מעל עצמו את עול החשדות הפליליים החמורים, שאוסרים עליו להיכנס לכל מדינה אחרת בעולם - או שמא מדובר בנדבן יהודי, חוליה נוספת בשרשרת הזהב המפוארת של רוטשילד ומונטיפיורי, עם ראש נאיבי ולב רחום. הבעיה היא שמי שעשה את הונו על חשבון ערמות גופות אנגוליות – סחר בנשק היא שיא הציניות ממנה אדם יכול להרוויח את הונו - וקונה את דרכו לפסגה במטבע קשה, אינו יכול להיות אדם תמים. כן, זה עד כדי כך פשוט.

את המבט הגאידמקי אפשר להמשיל למבט הדודו טופזי – פטרוני ומתנשא מעל לעם שאותו הוא מתיימר לייצג ושלו הוא מבקש – לצורך האדרת שמו בלבד – לעזור. כמו טופז, גם גאידמק מזהה את הישראליות כחברה ברברית ופרימיטיבית, שכל עניינה הוא אכילת חינם, פרסים וקופונים. חברה שבה המוטיב המרכזי הוא "תנו לי כי מגיע לי". 7 אחוזי הרייטינג של "הכל עשר" מראים עד כמה התפיסה הזו ארכאית, מאוסה ולא רלבנטית.

הביטו בטיפוסים שבוחר הגביר להקיף את עצמו בהם ומזהה כחוליה שתקשר אותו לעם – האנשים שהוא רואה בהם את הישראלים שייתנו לו את הגושפנקה המקומית, והאנשים שתומכים בו – אלי ארזי, פיני גרשון, איל ברקוביץ', רון קופמן (שזכה להצעה וסירב) ביבי נתניהו, אופירה אסייג וחיים רביבו (דוגמה מייצגת בלבד). קבוצה שהמכנים המשותפים בה הם וולגריות, בוטות, גזענות ופופוליזם. אלו האנשים שארקדי גאידמק רואה כמובילים חברתיים ומייצגים של הלך הרוח המקומי, אשר בזכות קרבתו אליהם הוא יקבל את חותם הישראליות שלו. והנה, כאשר גאידמק נותן להם מקום עבודה, ופתחון פה, הם הופכים הלכה למעשה לכאלו.

גם עיר האוהלים שבנה בניצנים והסעתם של תושבי שדרות לאילת – השתחלות חמקמקה של עשייה לתוך הוואקום שהולידה האימפוטנציה הממשלתית - הם מעשים שבמקום לשקף מציאות ולענות על צרכים שלה, מתווים ישראליות שאבוי לנו אם תשתלט עלינו. ישראליות של גניבת זכויות ופריבילגיות, של התחזות מכוערת לחלש ונזקק – גם אם על חשבונו של מי שבאמת כזה - רק על מנת לזכות בעוד איזה צ'ופר בחינם. אולי הארטיק יהיה אפילו מצופה הפעם.

יום העצמאות מביא איתו את האופורטוניזם הגאידמקי לשיאו עם מקסום החוויה הישראלית – מצד אחד מנגלים על חשבון הברון, ומצד שני נינט. יותר טוב מזה? אלא שגם כאן, כבר אפשר לראות את הצפיפות והדוחק בדרך לסיחים שנגמרים כבר ב-10:00 בבוקר, אנשים המתקוטטים על חלקת דשא ואת הקולניות וההמוניות, שגאידמק מפרש כחוויה ישראלית קולקטיבית ודואג להנציח פעם אחר פעם. קרוב הוא היום, שהתוויית המציאות תהפוך לשיקופה, אבל אז באמת שכבר לא יהיה למי לדבר.