בום! טראח!

פיצוצים, מטחים, הפגזות וזיקוקים – כך מסמנת מדינת ישראל את המעבר מיום הזיכרון ליום חגה הלאומי, ולא בכדי. תחת רעש הבליצקריג מכיכר רבין ומשאר הבמות, נדמה היה לרגע שהעיר תחת התקפה; אני מכירה באופן אישי כמה חתולים שעוד מתחבאים מתחת למיטה. ושצורת החגיגה האולטימטיבית של היום הזה היתה, ועודנו, אחת היא: רעש.

ערוצי הטלוויזיה מסתנכרנים תמיד על אותן קלאסיקות ישראליות שמתגלות, פעם אחר פעם, כסרטי בורקס די וולגריים (להוציא "הלהקה" ו"דיזנגוף 99", שמסתיימים בתוגה כללית ורצון לרדת מהארץ). ובחוצות העיר, ברחובות, מסתובבים ילדים עם פטישי פלסטיק וספריי. המהדרין נוהגים לקפוץ על אנשים שהם לא מכירים, להרביץ להם בפטיש (פלסטיק!), לרסס אותם, לצחקק ולברוח.

לא צריך להיות עדין נפש כדי לשים לב שמדובר בהרגלים וולגריים במיוחד. ועוד לא אמרתי מילה על טקס המנגל הלאומי. מי יודע כמה פרות קיפדו את חיים על מגש הכסף, או למה אנשים ממשיכים לצאת לפארקים אפופי עשן כדי לצלות את הבשר שלהם דווקא בפרהסיה. כל הריטואלים האלה מרתיעים, אמנם, אבל אין בהם שמץ של הפתעה.

אם בעשורים מוקדמים בתולדות המדינה נהוג היה לצפות במפגנים צבאיים, תהלוכות, מופעי שירה, ונאומים של פונקציונריים – כנהוג בכל מדינה נורמטיבית – הרי שאט אט התנקזו החגיגות למשהו מובחן, ראשוני יותר. נכון, גם זמרים עושים הון לא רע מיום העצמאות, מקפצים בין במה לבמה ודופקים ביצועים לקלאסיקות מהארסנל הלאומי. אבל השירים שלהם ממילא נבלעים בהמולה הכללית. תכלס, אי אפשר לשמוע כלום חוץ מרעש תמידי ברקע; רעש שנקטע מדי פעם באמצעות פיצוץ כזה או אחר. זה מזכיר לי בעיקר מכשיר קשר צבאי שמדווח מהחזית. ואולי זה מה שאוהבים כאן כל כך. להיות במצב נצחי של חזית, חמושים בספריי, בקצף ותעוזה, נכונים לקרב ומייחלים לאכילת הבשר שאחרי.

לא שעיני צרות, חלילה, בצורת הבילוי של אי מי. אלא שקצת מביך שהמסיבה הגדולה ביותר שמתוכננת ליום העצמאות היא מין חינגת בשרים להמונים הרעבים, וכל זאת במימון הפטרון הקדוש של המדינה, ארקדי גאידמק. לו היתה המדינה הזו ממלאת את תפקידה, לא היה צורך לפתות אנשים במזון כדי להוציא אותם לרחבות. הם היו באים מיוזמתם. אולי גם היו מוותרים על שחזור הקרבות ברחובות העיר באמצעות מטחים חוזרים ונשנים החל משמונה בערב, וכלה אי שם בתוך הלילה.

ההמולה האינסופית הזו לסימון החג והבדלתו משאר ימי השנה, מטרתה אינה אלא השתקה. בבחינת "שקט, יורים". את מי לא תראו ברחובות? את עובדי הקבלן, למשל, את קורבנות ההפרטה, את העניים, החולים, הזקנים, את מקוצצי הקצבאות ואת החד הוריות. אבל מכיוון שיורים, עכשיו שקט שיהיה. וגם יגידו שבואך יום העצמאות כדאי להתמקד במה שטוב במדינה, ולעסוק במה שרע זה לא ראוי, ולא מתאים, ולא הזמן. ובעיקר לא יגידו שום דבר, אלא יעדיפו, ובצדק, להרעיש. רעש ריק, רעש שאין בו אמירה. רעש של שיבושים בקליטה. רעש שפוטר מאחריות או מחשבה. זה תפקידו של יום העצמאות כיום. זה, ופרסום הדו"ח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שגולת הכותרת שלו היא פרסום כמות היהודים בין הים לירדן. ומכיוון שאני לא עוכרת ישראל – לא בשבתות וימי חג, בכל אופן – יש גם נקודת אור אחת בטקסט הזה: לא אמרתי מילה על הפלסטינים. חג עצמאות שמייח!