טעם של חול: "השיר שלנו" ירדה מהמסך כשהיא מיובשת לגמרי

      "השיר שלנו 4" הסתיימה אמש בקול דממה דקה. הדס ריבק צפתה ביותם ברקת הולך קאפוט, ואיתו הסיכוי לספין-אוף מוצלח

      • השיר שלנו
      הדס ריבק

      קודם כל כדאי להוציא עניין אחד מהסיסטם, לפני כמה חודשים חלפה פה פנטזיה (ממש פה, בוואלה! תרבות), שעם הצטרפותו של אסף ציפור לשיר שלנו תתעלה הסדרה הזו מעל לכל מתחרה – בתוך ומחוץ לז'אנר – על המרקע הארצישראלי (כך במקור). ובכן פחחחח. חלומות לחוד ומציאות לחוד. אם העונה הראשונה של השיר שלנו היתה חדשנית ומהממת, השניה היתה כמו לחזור למסעדה ולגלות שהאוכל בה עדיין טעים והשלישית היתה טוויסט מרענן – באה העונה הרביעית, זו שנאספה אמש אל אבותיה באיחור של כמה חודשים, והוכיחה שגם לפרוש בשיא זו אמנות, ושכוח אינרציה זה משהו שאולי עובד על גופים דוממים כמו המוח שלנו, בשעה שאנחנו מתיישבים לראות עוד פרק של השיר שלנו, אבל בטלנובלה צריך להשקיע קצת שתזוז.

      ובכל זאת כמה מילים טובות: העונה הרביעית של השיר שלנו לא חפה מחתרנות. מספיק שביום העצמאות קיבלתם לפנים את העובדה שהרמטכ"ל רוצח והוא גם נענש על זה, כדי להצדיע ליוצרי הסדרה. ובכלל, אם כל הדמויות היו מקבלות את תשומת הלב שקיבל רב אלוף יותם ברקת יכול להיות שכל הטקסט הזה היה נראה אחרת לגמרי.

      מלחמת לבנון השניה ניפצה את ההערכה של כל חייל בצה"ל לגבי הצבא שבו הוא משרת. כל אחד מאיתנו חשב שרק במקום שבו הוא שירת, הצבא הוא גוף ביורוקרטי דפוק, ובוודאי במקום שעושים דברים חשובים, יש מספיק עטים/ הציוד הטכני עובד כמו שצריך/ המפקדים הם אנשים אינטיליגנטים. ואז הגיעה המלחמה והוכיחה שהריקבון הוא חוצה ז'אנרים מלמעלה ועד למטה, ויקום מי שלא רצה להקיא אחרי שראה את הקלטת ממסיבת השחרור של דן חלוץ.

      גם יותם ברקת הוא רקוב. הוא לא מבין שום דבר, הוא מתמוטט משטויות, הוא מתנהג כמו אידיוט עם נשים והוא גם חרא של אבא. ליאור אשכנזי בתפקיד החמוד עם הדרגות סחב על כתפיו את הסדרה. הוא אולי איבד את כבודו העצמי בעצם העובדה שהסכים להשתתף בקטסטרופה היומית הזאת, אבל הצופים קיבלו כמה דקות של נחת.

      ובכל זאת, שני פרקי הסיום המיוחצנים היו יריקה בפנים של הצופים. הפרק הלפני-אחרון עוד הריח קצת מדרמה (למרות שמשולשי-ירייה כבר ראינו בסוף העונה השנייה), אבל הפרק האחרון היה פשוט מחפיר: אקורד סיום צורם לפסקול קלוש. ללא עלילה, ללא עניין, ללא הפתעה. "מי אתה רני אביב", שאלה תמרה וייס בקול עדין, "זה אתה, החבר המהמם שלי שאני כל כך מאוהבת בו?", אמרה וסתמה את הגולל על כל סיכוי לרון ציני בלב, בכל זאת – מתנחלת שחוטפת פעמיים כדור בלב ומזדיינת על מיטת בית חולים (כמעט לעיניי אביה!).

      השיר שלנו סיימה את עונתה הרביעית והשאירה טעם של חול בפה. נכון, הרעים נענשו, הטובים ניצחו ונינט מהממת, אבל כמה אפשר להפנות עורף למציאות: העונה הזאת סבלה מדמויות מעצבנות, מעלילות לא מעניינות והמודעות העצמית שהיתה חיננית כל כך בעונות הראשונות מוצתה עד תום והפכה להיות מייבשת.

      הערות לסיום

      שני הפרקים האחרונים של השיר שלנו סגרו עלילות שנדמה היה שנמשכו חיים שלמים. הנה כמה הערות חפוזות:

      * עם כל הכבוד לפרצוף המיוסר של רן דנקר, ולמיחזור השטיק של דנה אינטרנשיונל בתפקיד אלוהים, אי אפשר היה להחזיר את לאורה ריבלין לאיזו סצנת פרידה משובחת עם גילה אלמגור? מה עם מלי לוי והממזר? להיכן נעלמה גלית גוטמן? מה עם תגובתה של הבת המהממת של יו-יו, אגם רודברג, למראה ערוותו המוסרית של אביה? מה עם רונה-לי המשעממת וחיי האהבה המקרטעים שלה? זה לא משהו ששווה לפתוח בסטה של עונה חמישית בגללו, אבל קצת כבוד לעלילות משנה.

      * קרן אור נוספת לכל אלה שבנשמתם הם ילדות בנות 12 ולא הצליחו להתגבר על הפרידה של רן ונינט, היתה הכימיה המטורפת שהשניים הצליחו לייצר על המסך. תודו שבסתר ליבכם קיוויתם שתמרה תישאר בקומה לנצח ורנינט ישירו ביחד "גן נעול" עד החופה.

      * וכן, יכולת הבכי של נינט השתפרה פלאים, שלא לדבר על הקריצה לחיים בסצנת הסיום שהיתה מוצלחת במיוחד.

      * פתאום מישהו נזכר בהפקה שמדובר בדרמה מוזיקלית יומית (מו-זי-ק-לית). אחרי שכמות השירים בעונה הזאת היתה קטנה עד עלבון, דחפו לנו בפרק האחרון את הקאבר המביך לרפסודיה בוהמית של להקת קווין. הספקטקל הזה, שלווה באנימציה של סרט בר מצווה מהאייטיז, היה יכול להיחסך מהציבור לטובת עוד סיבוב של "גן נעול" הישן והטוב.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully