ככה זה

כיאה לליברל אמיתי, מושא הביקורת החריף ביותר של קורט וונגוט היה וונגוט עצמו: על סיפוריו הראשונים הוא אמר, "לא חשבתי שייצא ממני שום דבר, כל מה שרציתי היה לפרנס את משפחתי", וכמעשן כבד הוא אמר פעם שזוהי "הצורה הבטוחה ובעלת הכבוד היחסי של התאבדות". את הביקורת העצמית הזו הוא הביע בדרך הנוראה ביותר, כשניסה להתאבד על ידי בליעת גלולות שינה. הוא נכשל, אבל המוות עבור וונגוט לא היה רק עדות שלווה באופן מכעיס לשטניותו של העולם והאנושות, אלא גם פתרון, כרטיס יציאה שהוא כולו שחרור.

ב-11 באפריל, עם מותו של אחד מהגדולים ביותר, נסגר האתר הרשמי שלו, והוצב בדף הראשי איור פשוט בשחור לבן של וונגוט עצמו (שהיה גם צייר, ואף הציג מעבודותיו), ובו כלוב ציפורים פעור פה וריק. רבים שכתבו על מותו הזכירו עובדה זו, ומכיוון שאני כותב שבועיים אחרי מותו אני נאלץ לציין את העובדה הידועה הזו. איני יודע על מה אחרים חשבו, אבל עבורי, עם הכניסה לאתר אי אפשר היה שלא להיזכר בספרו "ציפור כלא", שעסק בעולם החוץ הקפיטליסטי והבלתי אפשרי שמקיף אסיר משוחרר, בו שואל וונגוט מהו למעשה הכלא האמיתי, ובשמו של ספרה של מאיה אנג'לו, "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה". תהא כוונתה של אנג'לו מה שתהא, אבל עבור ציפור הכלא וונגוט, הכתיבה והחיים היו כלא של שירה, רקוויאם של 84 שנים.

בסיפור אחד שלו אומרת אחת הדמויות, "כשמדברים על 'המלחמה', מדברים על מלחמת העולם השנייה". וונגוט, בוגר אם כל המלחמות, זכה לחוש את שני הצדדים: כחייל אמריקאי ממוצא גרמני, הוא נשבה על ידי הנאצים ושהה בדרזדן בזמן ההפצצה האיומה של בעלות הברית. "לולא המלחמה", כתב, "הייתי עורך מדור הגינון של ה'אינדיאנפוליס סטאר'". המלחמה מהווה את הכתיבה של וונגוט, והכתיבה שלו הייתה מלחמה. הוא יצא לקרב לשוני נגד המלחמות, הודה פעם שהפסיד, אבל לא נואש. So it goes ("ככה זה"), פוטרים כלאחר יד כל מוות בספרו "בית מטבחיים חמש", במחאה נגד הבנאליות של המוות והאדישות בו הוא מתקבל. החיים והמלחמה היו הבסיס לכתיבתו, ומן הבסיס הכפול הזה הוא שאף כל העת להשתחרר.

כמה קל היום להביט על יפי נפש הזויים כמו וונגוט, ולתקוף אותם עם טענת הנאיביות של השמרנים. על פניו, דווקא אנשים כמו וונגוט, שבניגוד לליברלים רבים ממש האמין באהבת האדם, היו פנטזיונרים אומללים, שלא הבינו בנחיצותה של המלחמה. באו מתקפת התאומים ועירק, יאמרו השמרנים הרואים נכחה, והוכיחו את איוולתם של שוחרי השלום. ובאמת, בראיונות עם וונגוט בשנים האחרונות, שלא נצר את פיו מול הקריסה הערכית במדיניות החוץ של ארצות הברית (כאילו שהיו בה אי פעם "ערכים"), הוכיח וונגוט ילדותיות הומניסטית טהורה, ולא מצמץ כשספג על כך אש כבדה (חטאו היה שהודה שהוא רואה במחבלים מתאבדים אנשים אמיצים, שרוכשים מחדש עם מותם את הכבוד העצמי שנגזל מהם בחייהם).

וונגוט לא החוויר מול הביקורת, כיוון שמול ההפכפכות של העולם המודרני, בו "שטרות כסף אקוודורי משמשים לרכישת מזון, גג וביגוד ברגע אחד, ולריפוד תחתיתו של כלוב ציפורים ברגע שני", תקע וונגוט את רגליו בהומניזם ולא הסכים לזוז ולו שעל אחד מהעמדה הזו. למרות הגוון האמריקאי הבולט, וז'אנר המד"ב החברתי שבו בחר רבות, העמדות הסוציאליסטיות והאנושיות שלו היו רחוקות מאמריקה ככל שאפשר. כמובן שהדבר בולט בספריו הידועים, "עריסת חתול", "ארוחת בוקר של אלופים" ו-בית מטבחיים חמש", אבל גם בכל אחד מסיפוריו הקצרים, המדויקים, מציצה ההשתאות המלגלגת שלו מול המצ'ואיזם הגברי המגוחך והאלים.

ולמרות הגוון הפוליטי והביקורת הגלויה והנסתרת ששתל באלגוריות הפרועות שלו, וונגוט היה קודם כל כותב. בהקדמה לקובץ הסיפורים "קופסת הטבק מבגומבו", הוא נתן שמונה כללי אצבע לכותבים מתחילים ומייד אחר כך ציין שסופר טוב ישבור את כל הכללים שציין, מלבד אחד. החוק שאין לעבור עליו, לפי וונגוט, הוא זה, לפי תרגומו של דוני ענבר (הוצאת זמורה ביתן):"נצלו את זמנו של זר מוחלט באופן כזה שהזר או הזרה לא יחושו שזמנם בוזבז לריק". עם זאת, הוא ציין גם את חשיבותו של כלל מספר שבע, לפיו יש לכתוב "על מנת לרצות אדם אחד בלבד. אם אתם פותחים חלון ועושים אהבה עם העולם, כמו שאומרים, הסיפור יחטוף דלקת ריאות". וונגוט כתב תמיד לאחותו, והמשיך לעשות כן גם אחרי שמתה. תלמידים רבים של וונגוט וכותבים רבים אחרים כתבו רק בשבילו, וחלקם ימשיכו גם אחרי שמת.