איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?
בסטודיו אני בדרך כלל פותחת את הרדיו על תחנת "קול הקמפוס", 106FM , קודם כל בגלל שהם משמיעים מוזיקה מעולה, וגם מן הסיבה הפרוזאית שבמערכת שיש לי בסטודיו שום דבר לא פועל חוץ מהרדיו. לאחרונה קשה לי מאד לשים לעצמי דיסק וליהנות כי זה ישר מעלה לי אינטנסיביות של רגשות וזיכרונות טעונים. הרדיו איכשהו משחרר אותי מהעניין ועוזר לי לצאת קצת מעצמי.
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
בשלוש השנים האחרונות למדתי לתואר שני באוניברסיטת ת"א, ובכל התקופה הזו טקסטים תיאורטיים היו הזנה ישירה לווריד שלי ושל היצירה שלי. בשנה האחרונה של הלימודים נוצר לי חיבור חדש ומרגש לפרוזה שנכתבה על-ידי נשים. הספר שהכי ריגש אותי השנה, הוא הרומן האוטוביוגרפי "והוא האור" של לאה גולדברג. מעבר להזדהות הבלתי נשלטת שלי עם הרומן, אני נורא מקנאה בהצלחה שלה ליצור חיבור עוצמתי בין סיפור אישי מאד ובין סוגיות כל כך רחבות ומורכבות.
לא יצא לי לראות הרבה סרטים בתקופה האחרונה, אבל הסרט שמלווה אותי כמה שנים הוא הסרט היפני המוטרף "Visitor Q" שהוא כביכול מאד רחוק מהיצירה שלי, אבל אני מוצאת בו המון חיבורים מעוררי השראה. השם הראשון שנתתי לתערוכה שלי, "היברנציה", בא בעקבות צפייה בסרט עם אחי. ראינו את "אודיסאה בחלל 2001", סרט הפולחן החביב עליו. טלוויזיה אני בכלל לא רואה. העפתי אותה מהחיים שלי, בעיקר בגלל שאם אני מתמקמת מול המסך אני נתקעת שעות מול ג'אנק בלי יכולת להתנגד ובלי אפשרות לעשות סלקצייה מינימלית.
אילו אמנים ויצירות השפיעו עליך?
קשה לי לנקוב בשמות בודדים. זה מין ערבוב.
איזה נושא חברתי יכול להקים אותך מהכורסא לפעול?
הסוגייה הפמיניסטית מפעילה אותי משום יש לה קשר ישיר לתהליכים שאני עוברת. לפעמים אני כועסת על עצמי שאני לא שותפה באחד הארגונים הפמיניסטים, אבל אני מאמינה שזה יגיע בצורה זו או אחרת.
עוד בוואלה!
מדמיינת שהשארתי תנור דולק
מה המכשיר החשמלי שהכי מפחיד אותך?
באופן כללי אני מתמודדת די יפה עם הפוביה הטכנולוגית שלי- לאט ובהתמדה. הפאניקה שלי ממכשירים חשמליים מתבטאת בעיקר בריטואל הקבוע שבו אני בודקת שוב ושוב אם כיביתי אותם לפני שיצאתי מהבית או מהסטודיו. לפעמים אני כבר נמצאת בקצה השני של העיר ומשהו דוחק בי לשוב ולבדוק. החרדה מגיעה לשיאה לפני תערוכות, כי אני כל הזמן מדמיינת שהשארתי תנור דולק שמעלה את כל העבודות שלי באש.
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אני גרה ברחוב גלבוע שהוא מעין מובלעת מקסימה בתוך מרכז העיר והסטודיו שלי ממוקם ליד התחנה המרכזית הישנה. אני מחוברת לשני האזורים, ומרגישה שלמרות כל הבעייתיות של תל-אביב היא מספקת לי מרחב מצויין. אני מאד מקווה שאני ועוד רבים אחרים לא נאלץ להיפלט ממנה בעקבות ההשתוללות הבלתי מרוסנת של שכר הדירה. אם התהליך המטורף הזה ימשך העיר רק תפסיד מזה.
את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?
הייתי מקימה לחיים את לאה גולדברג ומזמינה אותה לאיזה דרינק שהיא תבחר. יש לי המון על מה לדבר איתה. באותה הזדמנות אולי היינו מנסות להיגמל יחד מהסיגריות, כדי להיחלץ מהחנק של טבעות העשן.
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
אבא שלי, שנפטר לפני שנה.
מה ההתמכרות שלך?
אני מכורה לדאגה אובססיבית ובלתי פוסקת. משהו שמושתל אצלי בתאים מילדות ועם הזמן רק תופס תאוצה ומשכלל את אחיזתו האימתנית. אני בתהליך עבודה על הנושא הזה.
תיק עתונות:
עולם הדימויים שיוצרת הילה בן ארי (33) כולל גרידים של דמויות נשיות זהות זו לזו, חסרות תווי פנים, הנראות כמעט כמריונטות. הדמויות מפגינות פגיעות, לעיתים אף מדממות, וגם כשגופן ערום, הן לעולם אינן דמויות נשיות מפתות או אירוטיות. לאחרונה, במסגרת התערוכה "תיירות פנים", המשותפת לה, לשנית קושניר ולמאיה לרמן, נטשה בן ארי את הגריד לטובת פסלים שבריריים ומחוררים וחסרי נפח, העשויים אלומיניום ושעווה בגוון זהוב.
העבודה הנוכחית נקראת "היברנציה", שפירושה שנת חורף. היא מתייחסת לשם כאל מטאפורה, מצב שהוא נקודת אמצע בין חיים למוות."בעבודות שלי יש שניות", מסבירה בן ארי, "משהו מאוד אלים וכובש, אבל באותו זמן מייצר חולשה, קורבן. יש עיקור או סירוס של המצב הכוחני".
בן ארי נוגעת בעדינות בטאבואים ופינות אפלות בנפש האדם. דימום, מוות, פגיעות, מיניות נשית ויחסי קרבן ומקרבן הם חלק מהנושאים שצפים ועולים מהפסלים ועבודות המיצב שלה. אלא שבן ארי בוחרת לדון בהם באופן שאינו מעורר פרובוקציה, ממקום רחוק ובטוח, שאינו עוסק באופן מובהק באישי.
ההרחקה, כך טוענת בן-ארי, היא חלק בלתי נפרד מאמנות, אליה האמן מחוייב גם אם יש עיסוק בנושאים אישיים. בתערוכה "לינה משותפת", שהוצגה בהלנה רובנשטיין ב-2005, שעסקה בנושא הקיבוץ, היא הציגה את המיצב "רגולטור". בעבודה חוזרות ומופיעות הדמויות הנשיות חסרות הפנים, חלקן צומחות מתוך עציצים, ולצידן מסוע שבקצהו תלויה על הקיר, באופן חסר חיות, קבוצה נוספת של דמויות. היותה של בן-ארי בת קיבוץ, שופך אור על מבנה הגריד שחוזר בעבודותיה, בו אין ביטוי לייחודי ולפרטי. "למעשה הגריד יוצר מסך, שגם מספק הגנה", היא מסבירה. "העבודות הללו עוסקות בהסתרה. איך להסתתר כדי שלא יראו את הפגם שלך, מתוך החשש שכאשר רואים אותך, הפגם נחשף".
יחסה של בן ארי לאמנות נע בין הקטבים של חשיפה והסתרה. "להציג עבודת אמנות פרושו להיחשף", היא אומרת, "זה אתגר של ממש ברמה הרגשית: איך להיחשף למרות הצורך ההישרדותי להסתתר". בכל הנוגע לעיסוקה ביצרים ובמיניות, בן ארי דוגלת בהסתרה:"אני מתקשה לתת קריאה פרוידיאנית על העבודות. אלו דברים שאני אשמח אם מישהו אחר יתייחס אליהם".
הסירוב שלה לספק פרשנות פסיכולוגיסטית נובע מצניעות וביישנות יותר מאשר מחוסר ידע. בן ארי, בוגרת תואר שני בספרות השוואתית, מרגישה בבית בעולם הפרשנות והאקדמיה. "במובנים מסוימים אני מוצאת שם שיח יותר מרתק ומורחב מאשר בשדה של האמנות הישראלית", היא אומרת, "זה בולט במיוחד בכל הנוגע למגדר. באמנות מרגישים עייפות מסויימת ביחס לנושא הזה".
העבודות של בן ארי מושפעות בעיקר מתיאוריות העוסקות בגוף הנשי, והיא מגדירה את עבודותיה כ"עיסוק בבעייתיות הקיימת בתפיסות של הגוף הנשי". היא מסרבת לקשור בין העניין שלה בנשיות לבין הסיווג "אמנות נשית". "אני לא חושבת שהיום מישהו יגיד שהזהות שלך היא לא חלק מהעשיה שלך, זה בלתי ניתן להפרדה", היא מסבירה, "אני לחלוטין בעד העיסוק בנושאים נשיים, אבל הקיטלוג הזה מיושן. האתגר של עבודת אמנות טובה הוא להפר את הקטגוריות האלה".
"תיירות פנים", תערוכה של הילה בן ארי, שונית קושניר ומאיה לרמן במרכז לאמנות עכשווית, קלישר 5, ת"א.