1.
הרודוטוס מספר בחיבורו "היסטוריות" במאה החמישית לפנה"ס על המנהגים של עם המאסאגטים (ספר ראשון, פרק 216): האיש המאסאגטי היה נושא אישה, אך מותר היה לו לשכב גם עם אשת חברו. כל שהיה עליו לעשות במקרה כזה, היה כליו לתלות את אשפת החצים שלו על מרכבתו, ולהיזקק לה באותו הרגע וללא חשש. כאשר אחד המסאגטים היה מגיע לזיקנה מופלגת, כל הקרובים לו היו מתאספים ושוחטים אותו. בנוסף היו שוחטים צאן רב. אחר כך, היו הקרובים מבשלים את הבשר ומכינים סעודה. הסוף הזה נחשב היה לסוף המאושר ביותר של האדם. המאסאגטים לא נהגו כלל לזרוע הם אכלו עיזים ושתו חלב.
2.
ביום ראשון נסעתי לראשונה במיניבוס שירותים לירושלים. השלג הלא צפוי נערם על הדרכים ונתיביה נחסמו כליל. מצאתי עצמי תקועה בפקק הגדול ביותר בתולדות גוש דן כשאני שואפת הבל אדם הטרוגני. בכיסא שלפני דיברה אישה באמהרית אל מכשיר הטלפון הנייד שלה. היא שתלה בין דבריה הנסערים מילים בעברית כך שיכולתי לעקוב במידה מסוימת אחרי דבריה. פתחתי פנקס קטן, והתחלתי רושמת את שאמרה באותיות עבריות. הבחור שלידי השפיל אל פנקסי את מבטו ללא בושה, ואני בהתאם הפסקתי לכתוב והנחתי את ידי על גב ידו - הוא הישיר מבט וחייך. אישה עם שיער לבן וקצוות אדומים התפלמסה במושב האחורי עם גבר בעל מבטא רוסי כבד. ברור היה כי לא מבין לחלוטין את דבריה, אך אין זה מנע ממנה להמשיך, ואין זה מנע ממנו להפסיק להנהן. בחוץ, המכוניות צפרו וקצב החל נטווה בין הצלילים - אולי בעל כורחם, אולי בהכוונת סירנות ההרמוניה. הנהג המזיע הגביר את הרדיו וחיכה לדיווחים, הוא נתן לילד שישב לידו שמיכת-צמר שכיסתה קודם את בקבוק המים המינרלים בסמוך לרגליו. את השמיכה עיטרו מעוינים וורודים אני יודעת שהם היו פעם אדומים אבל אינני בטוחה שזה הבן שלו.
בקיבות גלויות, פתח הנהג את הדלת. אני והבחור שלי יצאנו אל השלג וצעדנו בשביל שהותירה שיירת הנוטשים. הוא אסף בכף ידו מעט שלג-קל, ונתן לי למצוץ, היד שלו היתה וורודה מן הקור השביל עליו צעדנו היה שחור. כמה לכלכוך יש בסוליות נעלינו?
3.
האישה ששכלה את אהובה קיפלה את בגדיו והכניסה אותם לשקית ניילון צהובה. לשקית היה ריח טוב שרידי בושם של מכבסה ציבורית. היא הפרידה בין בגדי החורף לבגדי הקיץ, בין המכנסיים לחולצות, לגופיות, לתחתונים. אחת מהחולצות שמרה בחוץ טרם מתחה את החוטים השחורים. היא ראתה פעם בסדרת טלוויזיה אמריקאית כיצד מריחה נערה יפה חולצת ספורט גברית, עוצמת את עיניה ונזכרת. האישה התקפלה אל ברכיה והצמידה את החולצה הנבחרת לאפה. בכל כוחה היא נשמה את חלקיקי הטקסטיל אל קרבה; לא היה שם זיכרון, גם לא היה ריח זולת אקונומיקה פלסטית, אך היא בכתה, היא חיקתה ובכתה. אנחנו מזמינים אלינו שכול בדרכים שראינו בנעורינו. ואם הסטנדרטים הוליוודיים דיינו.
4.
איש סוחב איתו מזרון
מחפש מקום לישון
שיקרו אותך עבדו עליך
ידעו שתסכים
ואתה נזכרת שפעם ידעת לבכות
וחשבת חזק על נתחי אנטריקוט
אמא שלך נתנה לך קרם לקמטים
היא אמרה שזה יסיר את התאים המתים
*** מערכת וואלה! תרבות מבקשת להבהיר כי רב הקשרים בין המדור למציאות מקריים ושקריים, וכי כל אסוציאציה מסוכנת היא על אחריות הקורא בלבד***