רב-סרן פפר כבש את הכותל

כעיוור צבעים קשה לי מעט עם העטיפה של אלבומם החדש של הביטלס "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band". במקום לראות את שלל הדמויות הצבעוניות שאמורות ליצור פסיפס מרהיב, אני מוצא את עצמי מביט בכתמים אמורפיים מהם ניבטים ראשיהם של ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו.

אם עוזבים לרגע את העטיפה – מרהיבה למרות המגבלות הפיזיות שלי – ומגיעים למוזיקה, הרי שהביטלס, לפחות מבחינה הפקתית, ממשיכים בדיוק במקום בו עצרו ב"Revolver", שבעצמו המשיך במקום בו עצר "Rubber Soul". "Tomorrow Never Knows", השיר שחתם את אלבומם הקודם, היה נקודת קיצון, שממנה נדמה כי אין דרך חזרה – הביטלס היא כבר מזמן לא אותה להקת פופ חביבה, אלא להקה שמותחת את הגבולות מסביב לקווי המתאר המטושטשים של המוזיקה הפופולארית.

כל זה לא אומר ש"סרג'נט פפר" הוא אלבום טוב יותר מ"Revolver". הוא אולי מרשים יותר ברמה ההפקתית (ג'ורג' מרטין שוב מתעלה על עצמו), מורכב וקונספטואלי יותר - כל שלושת השירים הראשונים מחוברים האחד לשני ויוצרים חוויה אחת כוללת שמתפצלת ומסתעפת בתוך עצמה - אבל בסופו של דבר סך השירים הטובים בו נמוך יותר, למרבה הצער. כשמקשיבים לאלבום בשלמותו, קשה גם להתנתק מהשמועות אודות התקררות יחסיהם של לנון ומקרתני, שכן ההפרדה בין השירים של השניים ברורה מאוד, מלבד הסיום, אליו עוד אגיע.

יחסי הגומלין בין "ריבולבר" ל"פט סאונדס" של הביץ' בויז – עוד להקה שהפכה את הפופ שלה למורכב ומופק יותר - ממשיכים לתת את אותותיהם גם ב"סרג'נט פפר". גם לפריצה של מוזיקה פסיכדלית, דוגמת הלהקה המבטיחה פינק פלויד (אם עדיין לא רכשתם את אלבום הבכורה שלה "The Piper at the Gates of Dawn" אני לא מבין למה אתם עדיין בבית), יש השפעה ניכרת על היצירה, הן בגישה של מרטין לצליל ואפקטים (והדרך שבה הוא גורם לתופים של רינגו להישמע), והן לכתיבה של פול ו(בעיקר) ג'ון, שהמלודיות שלהם הופכות ליותר ויותר מפותלות (שירים כמו "Lucy in the Sky with Diamonds" ו"Being for the Benefit of Mr. Kite" הם דוגמה מצוינת).

הביקורים התכופים של הביטלס בהודו וההשפעה של המהרישי מהשיוגי על ג'ורג' האריסון מורגשים ב"Within You, without You" המצוין, שמהווה את אחד השיאים של האלבום. האריסון אמנם מוקסם מהצליל של הסיטאר, אבל בו בזמן שולט בו ביד רמה והתוצאה מתעלה מעל לאוריינטליות לשם אוריינטליות ומתנוססת כאחד השירים הטובים של הביטלס.

הרגע המיותר של האלבום מגיע בצד השני של התקליט, כשפול לוקח פיקוד עם "When I'm 64", שנשמע כמו רגרסיה מכל הבחינות, דווקא באלבום הכי מתקדם של הביטלס עד היום. גם השירה של רינגו ב"With A Little from my Friends" נשמעת כמו איזו בדיחה שבטח נורא הצחיקה את החבר'ה באולפן, אבל לא מצליחה להתרומם הרבה מעבר לכך.

וזה משאיר אותנו, שוב, עם השיר האחרון באלבום "A Day in the Life", אולי היצירה הכי מרשימה של הביטלס עד היום, שמוכיח, בפעם המי יודע כמה, עד כמה גאוני הוא השילוב בין לנון ומקרתני, ועד כמה ג'ורג' מרטין הוא המפיק החשוב בעולם כיום. אחרי שמקשיבים לעבודת המיתרים של מרטין באמצע השיר - נקודת ההשקה שבין לנון ומקרתני - ובסיום, מבינים עד כמה הוא קריטי לקיום של הביטלס ועד כמה העבודה המשותפת איתו מנחה את הלהקה ומובילה אותה למקומות חדשניים ונועזים. בדומה ל"Tomorrow Never Know" ב"ריבולבר", הרושם העז שמותיר השיר שמסיים את סרג'נט פפר מלמד שהביטלס כבר נמצאים בספרה אחרת, אבל יכולים להגיע עוד הרבה יותר גבוה.