תעצרו אותי אם שמעתם את זה

מארק רונסון חם שפעות. זה כל מה שאתם צריכים לדעת כרגע. חם שפעות ועם אלבום חדש בשם "Version" – מלשון גרסא. 12 קאברים ללהיטי עבר, ללא מכנה משותף רציני מלבד היותם שירים שרונסון מאד אוהב. כמי שהוכיח את עצמו כמפיק סופר-מוכשר באלבומים של לילי אלן ואיימי ווינהאוס – שתי הבחורינות הכי לוהטות בעולם, עליהם הוא חתום כמעט בלעדית - בנוסף לקאבר מצליח ל"רדיוהד", רונסון נהנה מהיתרון ללהק את השמות הכי נחשבים ועוד באלבום שחתום על שמו. כן – זה רובי ווילאמס שר – אבל רונסון חתום על הגרסא וזה יופי של מקום להיות בו.

במקור יליד לונדון שגדל בניו יורק – רונסון הוא אחד כזה שההגדרה נון שאלנטיות קטנה לו על הפוני. יש לו לוק של יהודון מברוקלין עם טוויסט של מאנייק ודיבור מנומנם-יהיר, שהופך את "אות'נטיק שיט" הפודקאסט השבועי שלו ב"איסט ווילג' רדיו", לתחנה שבועית עבור רבים כולל הח"מ. זה והסלקשן שלו שכולל הרבה מאד חומרים שכבודו מעורב בהם באופן זה או אחר, לצד חומרים אחרים המגיעים לעיתים ישירות מ"מיי ספייס" ללא תיווך של שום הוצאה רשמית (הזבל נוטה ללהג מעל הקטעים החדשים שלו בשביל למנוע בוטלגינג. כאילו שזה עוזר לו).

מבחינתי, זה הופך אותו לאחד מהאנשים המשפיעים על הדרך בה אנו צורכים את המוזיקה שלנו. על הקו שבין האזנה קלאסית לתכנית רדיו, לסט של תקליטן (גם אם בחירת השירים אינה ממוקדת רחבה) להתכתבות עם הדופק של התעשייה - אינטרנט, בלוגים והורדות. מארק רונסון מיישם את המודל הכי יעיל והכי מחובר ונכון בביזנס – רדיו אינטרנט, פודקאסטינג ותפוצה קהילתית (המיי-ספייס שלו רותח).

לפיכך, הכניסה של "Version" למקום הראשון במצעד ההורדות הבריטי רחוקה מלהפתיע. ולמרות שיהיה רומנטי לחשוב עליו במושגים של אנדרגראונד, אצל רונסון אין אפילו רבע טעות: "Version" הוא מוצר פופ מתוקתק ומוגמר – וככזה הוא הולך לאכול הרבה טופ 10 בזמן הקרוב.

על האלבום שלעצמו אפשר ללהג בלי סוף. בשורה התחתונה – הוא אחלה מין אחלה, והוא בול מה שהמערכת ברכב שלכם צריכה בשביל להגיד לקיץ בחוץ שלום, וטוב שבאת.
בפירוק מתקדם יותר אפשר לדיין על כל אחד מהקטעים ועל המקור מול הגרסה, רק שזה יהיה משעמם ולא רלוונטי. הבחירות של רונסון מגוונות ומגיעות מקצוות שונים של קשת מוזיקלית רחבה ותפיסה בהתאם. בהעדר קונספט מלבד הטעם והטיפול האישיים – מקבלים אצלו שירים של בריטני, קולדפליי והסמית'ס אריזה חדשה ומהודרת. וזה אמיץ. מחושב – כן, שיווקי – כן אבל גם אמיץ, ובעיקר – עשוי כהלכה (קצת מתחשק לי לשלוח עותקים של "Version" למיילינג ליסט של "ערוץ 24" או סתם להרים מגפון ולצעוק: ככה מפיקים. אבל עזבו, דיה לצרה בשעתה).

מה שכן, אפשר אולי לחלק את הבחירות לכאלו שתמיד היו טובות ועכשיו קיבלו ווקס ופוליש – כמו "Pretty Green" של הג'אם ו-"Oh My God" של הקייסר צ'יפס בביצוע מתוק של לילי אלן (מופיע גם באלבום שלה), לכאלה שהיו בינוניים או סתם לא רעים – אבל עכשיו הם לגמרי לפנים – כמו במקרה של רדיוהד (""just) או קולדפליי (God Put A Smile Upon Your" Face") וכאלה שעדיף היה לעזוב בשקט. אמירה זו מלווה בהסתייגות שכן היא תלוית הקשר דורי ועבור ילידי שנות השמונים למשל, היא יכולה להיות לא רלוונטית.

אבל עבור בני ה-30 ככה, נגיעה בסמית'ס ("Stop me if you’ve heard this one before") ויותר מכך בשארלטנס – זה לא ענין של מה בכך.
האזנה מפוכחת ל "Stop Me" (השם קיבל קיצור חתיכי) עם שירה של דניאל מריוות'ר (מין בן טיפוח), יכולה לזהות איכויות של להיט, וזה במאמץ גדול לשים שאלה מוסרית בצד. גם המאש אפ הקטן עם הסופרימס בסוף השיר ("You Keep Me Hanging On") סוגר את הפינה של "חביב הקהל" – אבל מה שעובד על "Stop Me" הולך לאיבוד במקרה של רובי ווילאמס ו "The Only One I Know". ווילאמס יוצא קול קטן בשיר גדול וזה לא עושה חסד עם אף אחד. בעיקר לא לדור האינדי-דאנס שמאד רגיש לזיכרונות שלו. כאילו, אני בספק אם יש שם בחוץ מעריצה כעוסה של בריטני ספירס (על הקאבר ל "Toxic"), אבל "The Only One I Know"?? בואנה, זה "The Only One I Know" .

עם זאת, פלוס עוד כמה שירים (איימי ווינהאוס מצוינת, כרגיל, בקאבר לזוטונס) וגם שני אינסטורמנטלס ואווירה טובה לגמרי והכי לא מחייבת – כל אלה ממצבים את "Version" בטופ המושמעים לא רק אצלי על האי-טיונז. ונראה לי שלא משנה על איזה שנתון אתם נמנים, "Version" יעשה לכם שמח. בין אם לשעה קלה ובין אם להמשך עונת הרחצה.

מארק רונסון, "Version" (הליקון/סוני)