לא אחטא ואומר שאתמול ראיתי כוכב זוהר בשמי המוזיקה העברית. אומנם אני אינני מעיתונאי המוזיקה העברית; יש כאן טובים ורבים ממני, אך עיתונאי הוא עיתונאי הוא עיתונאי, זיהוי דבר מה אינו זר לו.
לפני זה אספר לכם על אותו אחד, עבדכם הנאמן, היושב מול מכונת הכתיבה כשמצפונו כבד עליו. מי שקורא אותי מדי פעם, כאן בעיתון זה, יודע שתחום סיקורי מוקפא זמן מה (ליגת הכדורגל שלנו הופסקה מאילוצים מדיניים וכנראה שעונה זאת תאוחד עם השנה הבאה ובכך תיווצר עונה כפולה) אך מה עניין שמיטה אצל הר סיני? מה לו לעיתונאי ספורט בדף חברו, עיתונאי המוזיקה העברית? ובכן, מעשה שהיה, כך היה.
אל אותו המועדון, "החלונות הגבוהים", אשר ברחוב הירקון, נקלעתי בטעות. מגרש "באסה", מקום מחוזו של אלוף השנה שעברה, הפועל תל אביב, ריק מזה זמן. בכך מרשה אני לעצמי לראות אם מועדוני תל אביב הם כמו שהם על פי חבריי למערכת העיתון; ריקודים, שתייה, נערות יפות מפזזות, ומוזיקה ישראלית צעירה כמובן. זהו זמן טוב לשים סוף לקנאתי באורח חייהם החופשי, ומועדון "החלונות הגבוהים" הוא מקום טוב לבדוק עניין זה שכן "קפה כסית" על כל פתקאות השירה שבו נראה כבר כלא רלוונטי לאותם תל אביביים "בועטים" שפקדו את מועדון "החלונות הגבוהים" אתמול... רוחו של נאצר, אט-אט מתאיידת לה מהנוף התודעתי-ישראלי ונראה ש"חיפושיות הקצב" יותר מדברת אל אותם צעירים עדכניים אלו.
המקום היה מלא מפה לפה, ומוזיקה מחרישת אוזניים נוגנה מהפטיפון אשר בפינה. בקבוקי הקוניאק התרוקנו, רובם ככולם על ידי חבורתו של אליל הזמר אריק איינשטיין אשר ישב ספון באחת מספות הסלון שקישטו את המקום, סביבו כמה נערות טובות מראה. כשראה אותי סימן לי להגיע ודיברנו כדורגל (לא פעם נפגשנו באצטדיון "באסה") איינשטיין ידוע כאוהד שרוף של קבוצת הפועל תל אביב וביחד ניתחנו את סגל השחקנים ומערכי הכוחות של השנה הבאה. ואז, בזמן ניתוח מהלך שאינני זוכר כבר (ויסלחו לי טיש, חזום ובורבה על כך), מישהו ניגש אל איינשטיין ולחש דבר מה לאוזנו. איינשטיין סימן לי לבוא, "בוא נראה את הבחור הזה. נמשיך אחרי זה, הא?", קרץ לי וקם.
שלום אש
אל הבמה המאולתרת עלה בחור צעיר ורזה שחייך בביישנות. שלום חנוך, שמו, ונראה היה כאילו מעדיף הוא שכל ההמולה הזאת לא הייתה מתקיימת. הנוכחים הפצירו בו לשיר את שיריו וכמעט שסגרו עליו את גופם. לבסוף בעידודן של מחיאות כפיים התרצה חנוך הצעיר. הוא הציג עצמו, כיוון את הגיטרה שניתנה לו מידי שמוליק קראוס, ומיד התחיל בשיר פתיחה מצחיק בשם "ז'אק אבוטבול" שבסיומו זכה למחיאות כפיים מהסובבים (גם מאיינשטיין עצמו), שביקשו עוד. השיר הבא אחריו, "לילה" (שיר שכתב והלחין בהיותו בן 14, כך הבנתי מהסובבים), הוא זה שגרם לי להתקשר אחוז אמוק לעורך העיתון בשעת לילה מאוחרת ולהגיד לו ש"יש לי משהו בשבילך, אבל לא קשור לספורט", ומיד בהינתן האישור - אל מכונת הכתיבה כשפזמון השיר החדש ששמעתי, "לילה", מלווה אותי לאורך הכתיבה הזאת, הנוכחית, שאתם קוראים:
"הלילה הזה שום סימן הוא לא נותן הוא מעוור/הוא מכוון את התנועה בשלל גחליליות ומספר מעשיות/והוא חושב שילדים מאמינים לזה/ מין לילה שכזה, כזה".
מחיאות הכפיים, גם של איינשטיין עצמו, היו קצובות, וחנוך, ששר עוד שיר ("ריסים"), חייך שוב בביישנות, ירד מן הבמה, ושקט מוזר השתרר במקום. לקח קצת זמן עד שמוזיקה נוספת הופעלה במקום, אך כשבאה, כביכול לא יכלה לה, לאותה הופעה מאולתרת.
שלום חנוך, כך נראה, הוא מסוג היוצרים שיישאר בארצנו לשנים רבות. מדוע? אינני יודע, אבל ישנו שם משהו, כך נדמה, המשלב את עברנו בשילוב עכשווי, כמעט כמו ריחוף הציפור הרואה נקודות כלליות אך בו בזמן דרך נקודות אישיות.
אינני מתחום המוזיקה, זאת כבר אמרתי. מדי שבת מסקר אני את שחקני הליגה שלנו, אך יודע אני דבר אחד או שניים על תזמון. כשם שהבקעת גול נוצרת משילוב של כמה גורמים, כך יכול להיווצר אמן, קטע מוזיקלי, או סרט. שלום חנוך, אותו בחור צעיר שראיתי אתמול, יכול להיות עשוי מאותו תזמון מופלא בדיוק כמו אותן דוגמאות שנתתי. אמנם קולו הגבוה הוא הנשק העיקרי שלו ומקווה אני שישמור על גוון קול כזה בעתיד (לא נראה לי שקולו ישתנה, הרי עבר הוא את גיל ההתבגרות). סוג המוזיקה הזורמת מכף ידו הימנית של חנוך אל פריטת הגיטרה האקוסטית, פזמונאות המשלבת אווירת 'ביחד' קיבוצית (הוא מקיבוץ בשם 'משמרות' כך הובהר לי), בשילוב של ניחוחות עירוניים היא ככפפה לאוזן הישראלית. לא ירחק היום וימלא הוא ערבי שירה בציבור, או אפילו אולמות זמר אחרים, בזה אני בטוח.
המשך שיחתי עם איינשטיין לא נמשכה כמתוכנן באותו ערב. כשחנוך הצעיר ירד מן הבמה ניגש אליו איינשטיין והסתודד ארוכות עם העלם הנרגש. אולי רגע זה יניב פירות רבים לזמר הישראלי? אולי. מה שוודאי הוא, ששיחתי הקטועה עם אותו איינשטיין תתממש באחת מהשבתות הקרובות באצטדיון "באסה", אך יסלחו לי שוב טיש, חזום ורומנו, שכן אותו עלם, שלום חנוך שמו, יועלה לפניהם כנושא השיחה.