פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מידע מודיעיני

      אודי הירש חושף את הסיבה לצל האפל הרובץ על החיים בפרבר: הפקקים. כביש 443 מעולם לא נראה מסוכן יותר לשפיות

      המעבר למודיעין מהעיר הגדולה הוא קל, כמעט קל מדי. היא מפתה אותך בפארקים הרבים שמפארים את רחובותיה, באווירה השלווה ובעיקר בדירות רחבות ידיים, גדושות בחדרים וקלות יחסית להשגה – כלומר כאלו שמצריכות עזרה מסיבית מההורים ומשכנתא עד גיל 55 במקום 65. קשה לעמוד בפני השדרוג ביחס לדירת 2 החדרים המטה לנפול במרכז, שמציעה חשופיות במרפסת, תולעים מסתוריות שבוקעות מהרצפה ושכנים עם סעיף נפשי, כמו במקרה שלנו. אלא שבישראל חייב להיות מלכוד מסוים להגשמת חלום בורגני לפני גיל 30, ובמקרה של מודיעין הוא אכזרי במיוחד.

      הרמזים החלו להגיע כבר בסיורים בין הדירות למכירה. כששאלנו את המוכרים מדוע הם עוזבים את העיר הצעירה כל כך מהר, חזרה תשובה זהה פעם אחר פעם: "הפקקים". אבל אנחנו היינו באופוריה, מדמיינים את התאמתה של הספה לסלון ואת חדר הילדים העתידי, ומעדיפים להדחיק זוטות תעבורתיות. ובכלל, כמה גרוע זה יכול להיות? הרי נסיעה מתל אביב למודיעין נמשכת כחצי שעה, ומקום העבודה שלי דרש הגעה בשעה מאוחרת יחסית. ובכלל, מבטיחים שבקרוב תהיה כאן רכבת.

      אך הרכבת עדיין מבוששת לבוא, יורדת מהפסים פעם אחר פעם בשל שילוב של כשלים ביורוקרטיים ומפגשים מצערים עם אתרים ארכיאולוגיים. מעבר לכך, לאחר תקופה קצרה החלפתי מקום עבודה, נאלצתי להגיע לתל אביב בשעה מוקדמת יותר ונתקלתי בגיהנום. פקקים מפלצתיים, ענקים בגודלם, שנדמה כי הולכים ומתארכים מיום ליום, משנה לשנה. פעם הם החלו בשפירים, לאחר מכן נסוגו לנתב"ג ועכשיו הפכה עמידה איטית ומתסכלת מבן שמן לתו התקן. לאחר זמן מה האמנתי שדפקתי את המערכת, כשגיליתי כל מיני כבישים עוקפים, שאמנם היו מאריכים את הדרך ומביאים אותי לתל אביב באותה שעה בדיוק, אבל לפחות העניקו אשליה של התקדמות ושיחררו את התחושה הקלאוסטרופובית. באחד המקרים, בניסיון להימלט מאימת לחצי התנועה, נסעתי ממודיעין לתל אביב דרך רעננה. אך למרבה ההפתעה הסתבר שחוסר הסבלנות איננה תכונה ייחודית לי, ועד מהרה נסתמו גם המעקפים. כבר אין לאן לברוח, ותחושת המצור מתעצמת, בייחוד בימים בהם מאלצים אותך אירועים אקטואליים בוערים להאזין לרזי ברקאי ברדיו.

      דיליז'נס מהמאה ה-19

      אלא שמודיעין היא עיר ייחודית, ועונשיה חייבים להיות כואבים במיוחד. אם לא די בכך שהעיר הצליחה לייצר מאז הקמתה בערך חמישה מקומות עבודה סבירים, הרי שחברת האוטובוסים שמשנעת את התושבים למרכז היא ככל הנראה הארגון הגרוע ביותר מאז "תעשיות קרוגר", מקום העבודה של ג'ורג' קוסטנזה בעונות האחרונות של סיינפלד. מדובר בארגון העונה לשם "מרגלית", שמטרתו העיקרית, בניגוד למקבילותיו בארץ ובעולם, היא להוציא כמות אוטובוסים קטנה ככל האפשר, תוך רמת דיוק קטנה ככל האפשר ועם מסלולים מופרכים ככל האפשר, שמאפשרים לך להגיע למחוז חפצך במהירות של דיליז'נס ממוצע מהמאה ה-19. כיוון שהתחנה שבה אני עולה על האוטובוס היא האחרונה בעיר, הסיכוי לתפוס מקום ישיבה שואף לאפס. וכשהפקק עובר בעמידה, בלי מזגן ועם שורה מלאה באזרחים מיוזעים, פתאום האנשים הקטנים במכוניות נראים בני מזל ובראש עולות תמונות מפרקים קשים בתולדות העם היהודי.

      אבל בימים בהם אני נוסע ברכב הפרטי, אינני רואה סביבי אנשים מאושרים. הם מעשנים בשרשרת, נוגסים בסנדביצ'ים, עוצרים לתדלק עצמם בכוס קפה, צועקים לטלפון הסלולרי, כוססים ציפורניים, מתגלחים עם מכונה. הפקקים אינם קוריוז זניח. הם נוגסים בזמן. הם מגדילים את המתח. הם סותרים את מהותו של הפרבר, שכל מטרתו בריחה מהישראליות המיוזעת אל שלווה כמעט כפרית. במקום להירגע, תושבי מודיעין רצים מהבית אל העבודה, משם אל הגן, משם לחוג, משם לחדר הכושר – חייבים להספיק עוד ועוד. הפקקים מורטים את עצביהם, פוגעים באיכות חייהם. כך שמתחת לחזות המנומנמת של מודיעין מסתתרים הרבה עצבים, כעס ותסכול. ועוד מעזים לומר עליה שהיא עיר מתה.