סגירת קצוות

זו תהיה משימה כמעט בלתי אפשרית לפרק את התכנית האחרונה העונה של "ארץ נהדרת" לגורמים. היא היתה עמוסה לעייפה, הכילה בתוכה כמעט את כל הדמויות שהופיעו לאורך העונה כולה, הוסיפה, כמתבקש קלאסיקות כמו ג'ודי ניר-מוזס שלום, משה קצב ואודי בן דוד פדרבוש והשתדלה להכניס טוויסטים וקוריוזים – שלמה ארצי חוזר כירון זהבי, יעל בר זהר היא מלאני בלילי – ככל שניתן. זו היתה תכנית ראוותנית וראויה לסגירת העונה, גם אם ניכר כי היה בה, כטבען של תוכניות קונספט, משהו מאומץ ומאולץ, שיתאים כל מערכון לתבנית הפצצה האירנית שעלתה כבר בתחילתה וכזו ששיקפה את יתרונותיה וחולשותיה של העונה כולה. באופן אישי היא הזכירה לי מעט – בתזזיתיות בעושר ובתקשורת שלה עם הקהל, שהזכירה יותר מופע בידור מתכנית הומור וסאטירה – את זהו-זה ממלחמת המפרץ במקרה הטוב (רק היה חסר שהבאבא בובה יופיע פתאום ויתפעל את קיציס למשחקי גימטרייה), או הצגות סיום תיכוניסטיות במקרה הרע, כאלו שבהן התלמידים רוצים להספיק ולצחוק על כל המורים לפני שנגמר הזמן. בלטו לטובה ג'ודי, ארקדי גאידמק והבלוג; ביאסו - חסמב"ה, חסמב"ה, חסמב"ה (וכבר באמת שנמאס לכתוב את המלים האלה, אבל החמישיה כבר עשו את זה לפני עשר שנים והרבה יותר טוב), במה שיותר היה נראה כמו ניסיון לתפור מערכון מסביב לסינגולדה מאשר איזו הברקה קומית או מחווה ליצירתו של יגאל מוסינזון. שלא לדבר על הדיון המחודש בתימנים. ועכשיו, נעבור לסיכום חגיגי של העונה.

אצל צרכני ויצרני ההומור המקומי קיים בדרך כלל בלבול בין המושגים סאטירה, פרודיה, גרוטסקה או סתם בידור. העניין עם סאטירה – ולא, חיקויים של פוליטיקאים הם לא ערובה לסאטירה, אלא דרך הטיפול בהם - הוא שהיא לא חייבת בהכרח להיות מצחיקה, אלא לתת לצופה אגרוף חזק לתוך הסרעפת ולקפל אותו. הסאטירה היא לא קלילה ולא נעימה ובטח שאי אפשר לצפות מהתכנית של המדינה שתהיה סאטירית במאת האחוזים. זה הרי לא המנדט שלה, גם כאשר השחיתות השלטונית והכשל המערכתי עולים על כל גבול מוכר ומטביעים בתוכם את סדר היום הציבורי. עדיין, היו העונה בארץ נהדרת מספר רגעים שהצליחו לטלטל.

היי ליברמן – איך שלא מסתכלים על זה, לא פשוט להציג את השר לאיומים אסטרטגיים כנאצי.

רשימות גאידמק – מעטים מצליחים להבין את האינטרסים שמאחורי הנדבנות. מעטים עוד יותר כותבים עליהם מערכונים מצחיקים.

הבלוג בפולין – גם אם היה בו פספוס מסוים והתבלגנות לקראת הסוף, עדיין הצליחו בנות הבלוג להעביר היטב את הדואליות שבין ההתחסדות לרצון לפרוק כל עול, במשלחות בני נוער לפולין

נולד למעוד – באופן כללי ולאורך כל העונה היו המערכונים שלפני הפתיח מוצלחים וזה היה מוצלח במיוחד עם ניצול נבון של הגרפיקה וממשק שכבר קיים בידי הזכיינית ובסך הכל היה צריך לצקת אליו תוכן חדש.

נאום קצב – ערוץ 2!

מד השחיתות של שולה זקן – קצר, היפראקטיבי וחותר תחת כל מוסד קיים במדינה.

כן, וגם טלנובלה ערבית זה לא עניין כל כך מקובל.

לא פשוט לייצר הומור שאינו תלוי אקטואליה בישראל, ולכוון אותו למכנה משותף רחב, מבלי לרדת נמוך מדי. דווקא כאן היו רגעים שהבהירו שירידה במפלס האולפני והליכה לאזורי הביזאר, עשויים להיות קלפים מנצחים.

הערוצים החדשים בממיר – לא רק בגלל השבתו מהמתים של דודידו, אלא בעיקר בגלל ערוץ פסטיבל מספרי הסיפורים.

המערכון הראשון של התיירים הצרפתים – הפרודיה המוצלחת על התנהגותם של יהודי צרפת בהיתקלותם החזיתית עם הישראליות, הפיאה והביקיני של טל פרידמן וכמובן, סנופי דיסקו.

אורי גלר – לא פשוט לצאת נגד הטאלנט של התכנית מובילת הרייטינג של הזכיינית בא אתה עובד. בנוסף היה גלר הדמות הראשונה שהבהירה שזו הולכת להיות העונה של אסי כהן.

אביב גפן בארומה – חיקוי מדויק של אלי פיניש שהצליח לתפוס היטב את המימיקה של גפן, טקסט מצוין שמתכתב עם דמות המורד שמכר את נשמתו ללאטה וההשלכות שכרוכות בעסקה עם רשת בתי קפה.

קובי אוז נוסע לאירוויזיון – כפרה עליו וכפרה גם על אפנג'ר, שהשד נכנס בו

קיקי מזור – שדרן הרדיו האנכרוניסטי לא צלח את מבחן המערכון הראשון ונכנס לתודעה כעוד דמות ביזארית של טל פרידמן, אבל מי שהבחין בניואנסים שלה, כולל ההערצה ללהקת נוכרי והשרמנטיות המגוחכת, יצא נשכר.

כבר נאמר לא פעם שארץ נהדרת אינה נמדדת במדד הצחוקים, אלא בכמות הביטויים שהיא מנפקת לשפה והשנה יותר מבעונות קודמות, התרומה של ארץ נהדרת לסלנג היתה כמעט על בסיס שבועי. יתרה מזאת, ראוי לומר כי ביותר ממקרה אחד הורגשו ניסיונות כפויים לייצר מטבעות לשון, שלא רק שלא תפסו, אלא גם פגעו במערכונים. כן, חזרה היא אלמנט חשוב בכתיבת קומדיה, אבל לומר כל שתי דקות במבטא פרסי "זה פריניאן" או את הפראזות של נינט בתכנית האחרונה (שהזכירו את הפראזות של ריטה לפני מספר תוכניות), זה לא משהו ששווה לאסוף מהמסך הקטן אל הלשון.

והנה מספר ביטויים שחיינו לא היו שלמים בלעדיהם - פאתט, שלוש!, מצ'עמם, שקר כלשהו, בוא!, עם כל הצער שבדבר, וואלה? דב קואלה, סנופי דיסקו, שקשוקה, ררררררועי, OMG

אז מה אתם אומרים כשאתם בפינת הקפה? מצ'עמם לי או פאתט?. האמת היא שאין כאן באמת מחנות. גם פילוס והחברים, וגם מאי והבנות היו שני העוגנים החזקים של ארץ נהדרת בעונה. העונה הבינונית גרמה לכך ששני המערכונים האלה תפסו נתח נכבד בשיח של הבוקר שאחרי. ובכל זאת: שימי ופילוס היו הדמויות שהתפתחו בצורה הכי משמעותית העונה. מי שהתחילו כדמויות משנה במערכונים של חיזקי בעונה הקודמת עברו לקדמת הבמה אירחו לא מעט סלבס ואפילו זכו בספיישל חגיגי משלהם. העניין הוא שאיך שלא תסתכלו על זה, הישראלי המכוער כפי שהוא בא לידי ביטוי בדמויותיהם של שימי ופילוס הוא דמות של הומור מבטאים עדתי. היו רגעים שזה היה לא פחות ממאסטר פיס, אבל איכשהו, בשורה התחתונה, המערכונים האלה תמיד ארוכים מדי.

יכול להיות שההעדפה האישית שלי את הבלוג של מאי נובעת מהקושי להתמודד עם הישראלי המכוער. אני ישר מדמיינת עת עצמי עומדת בתור ליד שימי ופילוס ורוצה למות. יכול להיות שהמורות בתיכונים הרגישו ככה כשהן צפו בבלוג של מאי. התחושה היתה שההקפדה בפרטים היתה הרבה יותר גדולה בכל מה שנוגע למאי, רועי והחברים שלהם. את החוכמות של פילוס אנחנו מכירים מהבית, החידושים הלשוניים של מאי היו אקזוטיים. אם משווים את מערכון הסיום של הפילוסים (בבית המשפט עם רבקה מיכאלי) לבלוג הסיום המרהיב של מאי, שכלל את כל המרכיבים של סרט נעורים טוב דחוסים היטב בחמש דקות עם יעל בר זוהר בתפקיד אורח ואקורד סיום פשוט גאוני שבו רועי מחליף את אנה קרנינה בבופור, אז אין שאלה בכלל מי לוקח.

ברוח התקופה נאלצו אנשי ארץ נהדרת לזמן פיגורה משפטית לאולפן, פרשיות השחיתות שצצו פה חדשות לבקרים שיחקו לידים של ארץ נהדרת ביותר ממובן אחד, אבל בארץ החליטו ללכת על פתרון פשוט, ולזמן את צמד עורכי הדין, אלי ומריאנו, דמויות שנראה כאילו הולכות עם הצמד עוד מהתקופה הלא פופולארית שלהם, בשתי מילים: שיעור חברה.

יונית לוי ואילנה דיין - החיקוי המדויק והקורע של טל פרידמן לחיים יבין השאיר בצל את הדמויות החיוורות של יונית לוי ואילנה דיין (עלמה זק ואורנה בנאי בהתאמה).

שוש ומוש - אלי פיניש ועלמה זק כבני דמותם של סנדרה רינגלר ושגב משה. התחילו מצחיק, סבלו מחוסר המשכיות וסיימו בתור מערכון על הומואים ובלונדיניות.

הטוקבקיסט - עוד דמות של לוזר מפס היצור של דב נבון. רפליקות טוקבקיסטים שנשחקו לעייפה על ידי עורכים בפרינט. לא מצחיק.

עמיר פרץ - אין דבר יותר מצחיק ועצוב כאחד מהתמונה של עמיר פרץ מביט מבעד למשקפת הסגורה. אחרי המחזה הזה כל מערכון עליו היה פחות מצחיק במקרה הטוב והזכיר התעללות בגופה במקרה הרע. מצד שני, תארו לעצמכם מה היינו כותבים כאן עם ארץ נהדרת היתה מתעלמת משר הביטחון.

ואלה שסתם מיצו את עצמם אחרי פעם אחת -

עם כל הצער שבדבר, הדמות של פואד השתמשה באותו שטיק לאורך כל העונה ולא התקדמה לשום דבר, אגב שי גולדשטיין עשה אותו הרבה יותר מצחיק בשי ודרור לפני כמה שנים.

ניכר היה שבארץ נהדרת לא ידעו איך לאכול את המציאות שעולה על כל דמיון במקרה של אסתרינה טרטמן. הדמות שלה כמלכת סאדו לא החזיקה וברגע שנחשפה מסכת השקרים שלה המציאות שוב היתה הרבה יותר מצחיקה מכל סאטירה.

ג. יפית - המערכון חזר על עצמו בווריאציות שונות בכל פעם. זה היה מצחיק פעם אחת ואחר כך סתם מעליב

גבי אשכנזי - איכשהו לאורך העונות הדמויות שהיו כתובות הכי טוב לטעמי היו אלה של שאול מופז ודן חלוץ. תמיד היה נדמה לי שהכותבים שלך ארץ ממש משופשפים בכל מה שנוגע לכתיבה בטחונית. בגלל זה היה מוזר שדווקא הדמות ההיסטרית של גבי אשכנזי לא נוצלה יותר.

שולה זקן - חיקוי מעולה של עלמה זק לר"לשית הקומבינטורית של ראש הממשלה עוד כמה פעמים על המסך ולא היה אדם אחד בישראל שלא היה עונה לטלפון "לשכה שלום מדברת שולה".

וינוגרד - חבל שנזכרו כל כך מאוחר. ושוב פעם, אסי כהן.

הירשזון - הקלפטומניה כמשל. סאטירה במיטבה. וכשזה מגיע יחד עם הפולקה ביד והמבט הזחוח בעינים נשאלת השאלה למה כל כך קצת?

עייפות החומר ניכרה היטב באנסמבל. אז נכון שקיציס עדיין חד ושומר את כל העסק שלא יתפרק, אסי כהן נתן עונה גדולה, טל פרידמן תמיד חיוני ואלי ומריאנו, כשכותבים אותם טוב ומתעלים את היכולות הגבוהות שלהם, הם נכס, אבל היו גם לא מעט בעיות. עלמה זק היתה פעמים רבות נוכחת-נפקדת, אורנה בנאי איבדה את האפיל שלה עם דמויות לא מוצלחות שלא תפסו ודב נבון היה עייף בחלק הראשון של העונה ולא יעיל בחלק השני שלה (למעט דודידו וניצב וולך) והיה כמובן גם את יובל סמו, שהוכיח שההברקה על שם צירוף אסי כהן לאנסמבל לא עובדת פעמיים, וחבל. סמו, שסחב על גבו את "הרצועה" עם מגוון דמויות מטורף, לא הצליח להשתלב העונה בארץ נהדרת והזכיר יותר את השחקן מ"החברים של נאור". בניגוד לעונת הרוקי של אסי הוא אמנם קיבל קרדיט בפתיח, אבל ההשפעה שלו היתה מינורית ולא הזרימה דם חדש כצפוי.

השורה התחתונה היא שעדיין מדובר באנסמבל המרשים ביותר בטלוויזיה, אבל זו גם הסיבה שעלולות להיווצר איתו גם לא מעט בעיות – אסי כהן מחויב גם ל"מסודרים", אורנה בנאי ל"אמאל'ה", אלי פיניש ל"אולי הפעם" ועלמה זק ל"בטיפול". ארץ נהדרת זקוקה לצוות שיעמוד לרשותה כל הזמן ורענון השורות הוא רק עניין מתבקש.

הדעה הרווחת כרגע בקהל, או לפחות בטוקבקים, היא שמדובר בעונה החלשה ביותר של "ארץ נהדרת". מצד אחד ברור מדוע היא עולה, אולם מאידך היא מופרכת. "ארץ נהדרת" יושבת על המשבצת הבלתי אפשרית של "התכנית של המדינה". מדובר במעמסה מכבידה שהתנהלות נורמלית איתה היא בלתי אפשרית בעליל. דווקא יציאה מאותה נישה כפויה - זו שגורמת לשיחות כמו "מעניין מה יגידו על זה ב'ארץ נהדרת' - יכולה להיות הדבר הכי טוב שקרה לתכנית. גם לסאטרדיי נייט לייב יש עונות פחות טובות - הרבה פחות טובות אם אתם עוקבים - ואף אחד לא חושב שהגיע הזמן לסגור שם את הבסטה. ההפך, אלו עונות שאחריהן מגיעים השיאים הגדולים באמת. ככל שהלחץ ייפחת ואנשים יפסיקו לקחת את מדד הצחוקים בצורה כל כך אישית, הסיכוי לייצר כאן מוסד אמיתי ייגדל. בינתיים, תשומת הלב והאש שהיא מושכת, על אף כל התלונות, מראים שגם בעונה הבאה, ברור למדי מי יאמר את המילה האחרונה.