אמריקן קומפורט: אבודים

אם אתה לא מכירים את "אבודים", אז כנראה שהייתם על אי בודד בשנים האחרונות. הסדרה לוקחת אותנו אל חייהם של ניצולי טיסת אושיאניק 815, שהייתה בדרכה מסידני ללוס אנג'לס, רק שזו התרסקה על אי בודד באוקינוס הפסיפי. ועכשיו הניצולים צריכים ללמוד לעבוד יחדיו למען מטרה משותפת - הישרדות. האמנם?

באי המדובר קורים דברים מוזרים - נכים יכולים ללכת, דובי קוטב מופיעים, אנשים שמתו לא מכבר נמצאים בחיים, עשן שחור שהורג אנשים עולה ממנו, וכמובן - חבורה של "אחרים", שנוהגים לחטוף ילדים ולהתעמר בחברינו המסכנים.

אולי כדי למשוך כמה שיותר זמן עד שיסבירו לנו איפה בדיוק הם נמצאים ומה לעזאזל קורה שם, נוצרו אינספור קווי עלילה לכל הדמויות, ולאט לאט אנחנו מגלים שיש סיבה מסוימת שהם הגיעו לאי, גם אם אנחנו והם לא מודעים אליה.

בקיצור, מדובר "בעל זבוב" למבוגרים - מיקרוקוסמוס אלגורי לחברה האנושית - עם אי קסום/מכושף והרבה מאוד אנשים יפים.

ג'פרי ליבר ודיימון לינלוף צוותו למפיק ג'יי ג'יי אברמס, שעל שמו רשומות "זהות בדויה", "פליסיטי", בימוי "משימה בלתי אפשרית III", ובעתיד הקרוב גם "מסע בין הכוכבים" החדש. אם תרצו, אברמס לקח קצת מכל אחד מאלה ויצר את "אבודים".

אמש (יום שני) בארץ העונה השלישית בערוץ אקסטרא הוט של הכבלים. בארה"ב העונה הזו מתקרבת לסופה. רשת ABC, שמשדרת את הסדרה, הודיעה שהעונה הרביעית תהיה האחרונה.

זכתה בפרסי אמי וגלובוס הזהב, והשחקנים והבמאים היו מועמדים וזכו במספר רב מאוד של פרסים בטקסים אחרים.

כמו "גיבורים", גם הסדרה הזו נטועה עמוק עמוק במיינסטרים, ויורה לכל הכיוונים הצפויים כדי למשוך כמה שיותר צופים. וזה עובד לה מצוין. מתח - יש, מתח מיני - יש גם יש, מסתורין - כמובן, פעולה - טוב תודה, קומדיה - כשצריך.

אזהרה: העונה השלישית מתחילה רע, עם שישה פרקים ראשונים איטיים ומסורבלים (אחריהם יצאה להפסקה מאונס, כדי לשפר ולשפץ את המשך הסדרה). מי שלא יכול להחזיק את הנשימה מתחת למים כנראה לא ישרוד, ורק בעלי כושר גופני ייצלחו את השעמום שחבר כינה "כמו טעינה איטית במיוחד של עמוד אינטרנט". בהמשך, יש לציין, השיפור ניכר וההנאה לא פחותה מעונות 1 ו-2.

"24" הולידה את הז'אנר של סדרות ההתמכרות, שרואים פרק אחד שלהן, ורוצים עוד אחד בשביל להבין מה מי מו, ואז עוד אחד, וברגע שאנו מקבלים תשובה לשאלה אחת, צצה לה שאלה אחרת, ופתאום משום מקום אנחנו מכורים ומגלים שבזבזנו 40 שעות מחיינו.

בעונה הראשונה התמקדה "אבודים" בתככים, בעימותים ובהיסטוריה הבעייתית של כל אחת מהדמויות. בעונה השנייה הרעים היו בעיקר "האחרים", והאויב המשותף איחד פחות או יותר את כל הניצולים.

הרביעייה הפותחת כוללת את ג'ק הרופא, קייט המאממת, סויר הכוסון ולוק הרפובליקני. אנחנו לומדים להכיר את הדמויות בעיקר בזכות הפלאשבקים שיש בכל פרק, שמתמקד בכל פעם במישהו/י אחר/ת. השיטה הזו מאכילה אותנו בכפית ומוודאת שנבין בכל רגע ורגע מדוע הדמויות עושות את מה שהן עושות, הכל כדי שחס וחלילה לא נאמץ יותר מדי את מוחנו הרגיש. כי אלו בדיוק הדברים שפוגעים ברייטינג. ההסברים התכופים האלה בונים פרופיל פסיכולוגי די רדוד לכל אחת מהדמויות, אבל כזה שעובד היטב על בלוטות ההנאה.

אז מי היה לנו שם? ג'ק הוא די עצבן וצדקן, אבל למרות זאת אנחנו אוהבים אותו. אולי כחסד נעורים לימיו כצ'רלי מ"שולחן לחמישה". הוא המנהיג של הקהילה החדשה של האי ומונע בשורה התחתונה מהתסכול שאוכל אותו (אבא היה שיכור ומעולם לא אמר לו שהוא גאה בו, ושאר קלישאות אמריקאיות).

סויר הוא רדנק נרגן, שהעביר את ימיו לפני שהגיע לאי כנוכל מתוחכם וחסר מצפון. כך לפחות הוא נראה מבחוץ, אבל לא - סויר הוא בעצם ילד רגיש שמעולם לא אהבו אותו מספיק, וכדי להימנע מדחיה הוא דוחה את כולם לפני שלהם יש את ההזדמנות להכאיב לו.

קייט הקשוחה רצחה את אביה החורג כי נהג להכות את אמה, וכשהמטוס התרסק היא הייתה עצורה בדרכה לבית כלא אמריקאי. ממה היא בורחת כל הזמן? כנראה שמעצמה. קייט (אוונג'לין לילי, כנראה הבחורה היפה בתבל, וזוגתו במציאות של דומיניק מונגאן, שמגלם את צ'רלי בסדרה. גבר, סחתיין, אין מה להגיד), ג'ק וסויר יוצרים משולש רומנטי בלתי ממומש.

ג'ון לוק היה נכה עד שהתרסק המטוס, וכמו כל הדמויות שנמנו לעיל, גם אבא שלו התייחס אליו לא יפה. לוק מאמין בגורל שהביא אותו לאי, ומכיוון שמחוצה לו מחכה לו רק כסא גלגלים, אין לו עניין אמיתי שיביאו להציל אותם. לא ברור אם שמו נבחר כהתייחסות לפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, אבל אם כן, אזי מדובר במהלך אירוני, שכן תפיסות העולם של השניים הפוכות כמעט אחד לאחד. אבל על כך נרחיב אולי בהזדמנות אחרת.

צ'רלי המוזיקאי המסומם, והרלי השמנמן. צ'רלי, אבל בעיקר הרלי, מלבד כמה קטעי דרמה, אחראים בעיקר על האתנחתות הקומיות.

מלבדם, ל"אבודים" יש קאסט סופר-רחב, וגם דמויות מאוד משניות מקבלות פרקים שלמים שהן עומדים במרכזן. היתרון הוא שאנחנו לומדים להכיר לעומק גם אותן, ולהתחבר ולהזדהות איתן. החסרון הוא שזה לא אחת נראה כמו תרגיל במשיכת זמן.

בעונה השלישית הסיפור סביב דזמונד, האוסטרלי שהיה אמון על לחיצת הכפתור בבונקר עד שהניצולים תפסו את מקומו, הוא לא פחות ממרתק; כמו גם פרק נוסף עם שתי דמויות שבקושי ידענו שקיימות עד אותו רגע. אבל כשהתסריט פחות מהודק זה פשוט מעצבן.

העונה השניה מסתיימת כשג'ק, סויר וקייט נלקחים על ידי "האחרים", שעד אותו רגע היו בבחינת הרעים המסתוריים שאנחנו לא יודעים מה מניע אותם לפגוע בקהילה החדשה שנוצרה באי. כאן אנחנו מקבלים הזדמנות להכיר אותם מקרוב.

ששת הפרקים הראשונים מוצצים מ"האחרים" כל זכר למסתורין, מה שמוצץ בתורו את העניין מהסדרה, אבל בהמשך הסיפור תופס תאוצה והרצון לגלות את הסודות שמסתירים מאיתנו חוזר אלינו. "אבודים" הייתה אמורה להיות סדרה של עונה אחת בלבד, וברגע שהיוצרים החליטו להאריך אותה, הם ידעו שיבוא והיום ויהיה עליהם לספק לנו תשובות מעניינות לא פחות מהשאלות, או שההצדקה לתוכנית תיעלם. לקח לג'יי ג'יי אברמס וחבריו קצת זמן, אבל בסופו של דבר הם עשו את זה היטב.

אם נבחן לרגע את הזמן והמקום בו נוצרה הסדרה, ניתן לראות בה מעין אנלוגיה למצב בו נמצאת ארה"ב כרגע, בו יש לה אויב מסתורי ומתוחכם שאינו בוחל באמצעים כדי להשיג את מטרותיו, בהן הוא מאמין בצורה מוחלטת, כשכל השיקולים האחרים מובלים אחר כבוד לבוידעם. והנה, בדיוק כשהאמריקאים מתחילים להבין שהעיראקים הם גם בני אדם עם רצונות וחלומות, ולא שטנים קטנים שנבראו אך ורק כדי למרר לחיילים של ג'ורג' וו. בוש את החיים, באה "אבודים" ומסירה את העלטה מעל האויב המפחיד שלה. כמובן שהעובדה שאתה מבין את מי שעומד בצד השני של הגדר לא אומרת בהכרח שמעתה תראו עין בעין ושהאינטרסים שלכם יחפפו, אבל לפחות קיימת הידברות. טוב נו, בנושא הזה "אבודים" בהחלט נמצאת שנות אור לפני הממשל האמריקאי.

על משיכת הזמן ושיטת הפלאשבקים כבר דיברנו. אז אולי כדאי לשלוח מכאן פנייה למפיקים לעשות משהו בנוגע לפסקול. כשאנחנו מגיעים לרגעים מותחים, מיד נשלפת "מוזיקת מתח" מחרישת אוזניים, מכינים אותנו לרגעים קומיים עם צלילים מתאימים, והדרמה תמיד תהיה מלווה במוזיקה קיטשית להחריד, כאילו כדי ללחוץ על כפתור חבוי במוחנו. כנראה שזה מונע מחוסר אמון. חוסר אמון בנו, הצופים, שנבין בעצמנו מה עלינו להרגיש בכל רגע נתון, וחוסר אמון ביכולתו של הסיפור להעביר את המסר בעצמו, ללא עזרה מאולצת מגורם חיצוני כמו מוזיקה.

בעונה הראשונה אחד הדברים היותר מרשימים בסדרה היה ההתעסקות בעניינים כמו גורל ומשמעות בחיים, וזאת מבלי להזכיר ולו פעם אחת את הנצרות. מאז הגיע לו מיסטר אקו (אדביסי המלך, מ"אוז"), וגם לוק נשאב לחזיונות דתיים, וכמו שקורה לאמריקאים במקרים האלה, הטרחנות וההתחסדות תופסות מקום של כבוד. וחבל.

הנוכחות הבולטת של הגורל (שוב, כמו ב"גיבורים"), והענקת משמעות לכל דבר שקורה ויקרה יוצרת מעין מנוע נוסף לסדרה כולה, כי זה מחזק את התחושה הבסיסית ביותר שעולה מ"אבודים" - יש עוד המון דברים שאנחנו לא מבינים.

בגדול, אין מה להגיד, יש פרקים בהם הסדרה הזו תופסת אותך ולא משחררת. פתאום מגלים לנו פרט חדש ומסעיר, ואז מושיבים אותו על הספסל כדי לגלות לנו בפרק הבא פרט אחר, והשיטה הזו מצליחה להחזיק באוויר אינספור שאלות ותשובות בו זמנית, במין ג'אגלינג מורכב בטירוף. כמובן שזה אומר שפה ושם כמה כדורים נופלים על הרצפה, אבל כל עוד ישנם מספיק כאלו עדיין באוויר - ההנאה מובטחת.